ראש על הגבע

בשנה ובמבה שעברו בין "Days Of Hunger", אלבום הבכורה של גבע אלון, ל-"Wall Of Sounds", אלבומו השני, משהו קרה לאלון: מי שהיה סולן וגיטריסט מבריק בלהקת הפליינג בייבי יצא למרחבים הגדולים של הפולק והקאנטרי, התפלש בשדות ירוקים שלא קיימים בישראל מאז ימי בנימינה, והצליח להצית זיק בליבו של קהל לא מועט. הוא הפך לפיגורה אלטרנטיבית מוערכת ומוכרת, ששמה מעורר אסוציאציה קבועה, כמו בלוג שמחולק לתגיות: כשהמושג "גבע אלון" נזרק לאוויר משמעו באופן מיידי " ניל יאנג, ישראלי, באנגלית". לכן ההופעות שלו, מברים זנוחים ועד אולמות נחשבים, מלאות בנערים ונערות, גברים ונשים, שמצפים שמגע הקסם של אלון על המיתרים לא יפסח עליהם, וייקח גם אותם אל האחו והדשאים אודותם הוא שר.

צריך להעריך את אלון על כך שב- "wall of sound" הוא משנה במקצת את הנוסחה שהעניקה לו כבוד שאמנים אלטרנטיביים לא זוכים לו בדרך כלל. באלבומו השני הוא מחבר את הגיטרה לחשמל, מפעיל את החושים המחוספסים שכבו לאחר הפליינג בייבי, מעבה את העיבודים, ומגביה בכמה רמות את האופן החפיפניקי שבו נהוג לקחת את המושג "הפקה מוזיקלית" בישראל. אלון הוא ככל הנראה בין חמשת נגני הגיטרה הפעילים הטובים בישראל כיום, שמתמרן את המיתרים כמו פוליטיקאי מיומן, יצירתי ויסודי. לאלון יתרון אבסולוטי נוסף על פני עמיתיו הסינגר-סונגרייטרז הישראלים - שנעוץ עמוק בביולוגיה של מיתרי הקול שלו, שהם מגרש משחקים גדול במיוחד שבו הוא יכול לנוע בין האלילים השונים עליהם הוא משתית את המוזיקה שלו.

אבל באליליו טמונה גם חולשתו הגדולה. אלון נתלה באילנות גבוהים מדי, שאליהם לא אמור להגיע מי שאינו חי את שיריו. הבחירה שלו לכתוב באנגלית נשמעת מובנת, ולכאורה טבעית, אלא שהיא תוצאה של אפקטים שמשפיעים על התודעה – כמו קולו הצלול כל כך. אלון שר יפה, ומעל הכל – בצורה אמינה, אך יש לו מעט מאוד שירים יפים: לכן מתיחת הפנים המרעננת שאלון מבצע ב"Modern Love", משירי האייטיז היותר מוצלחים של דיוויד בואי היא הטקסט הטוב באלבום. גם כשאלון מתעל נכון את כתיבתו למיני מחאה אקולוגית ("Somewhere"), נותרת "חומה של סאונד" על הכתיבה שלו, מבטלת את העבודה הקשה שעשה בכדי לתפור לעצמו חליפה מוזיקלית בוהקת כל כך.

דווקא בימי הפליינג בייבי ובחלק מאלבומו הראשון, אלון כתב בצורה יותר משכנעת (שיר מדהים כמו "Relaxation Is A Breakthrough" או "True Romance"), כי נראה שהוא פחות האמין בדמות הטרובדור שהקהל שלו רואה בו היום. אבל אלון אינו טרובדור, כי ניל יאנג כתב את האמריקניות ואילו אלון בורח מהישראליות. הייתי רוצה לראות את אלון מחלץ את הפולק הישראלי-עברי מהניוון המוזיקלי ששורר בו. עדיף מאשר להסתבך עם מילון וובסטר.

גבע אלון, wall of sound, התו השמיני.

להקת ED נמצאת במצב נוח בהרבה משל גבע אלון: המוזיקה בה היא עוטפת את המילים מערערת מלכתחילה על חשיבותן (וכרגיל ולצערי, הן לא מצורפות לעטיפת האלבום), הופכת את הגיטרות האקסטטיות שלהם למסר עצמו. לפעמים זה נשמע מעודכן יותר, לפעמים זה נשמע קצת כמו מסיבת האינדי בה ת'ורסטון מור מסוניק יות' הכיר את קורט קוביין, ובכל זאת ED מצליחים ליצר תוכן עצמאי. אולי זה בזכות העובדה שהם מריחים כמו חדר חזרות מרוב שעות של שיתוף פעולה, ויש להם מתופף שנשמע כמו קלסתרון של רוצח.

אצבע קלה פחות על הדק עריכת השירים עצמם (שנמתחים קצת מעבר ליכולת של הלהקה לעניין בכאוטיות שלה), הייתה הופכת את "Mind On The Hill" לאלבום בכורה כמעט פיצוצי בשוק להקות אלטרנטיביות שהולך ומצטופף. בחלק מהשירים נדמה ש-ED קצת מתקשים למצוא את מקומם בשוק הזה, העתיר גם ככה במעריצי סוניק יות', אבל אלו רק גישושים של אלבום בכורה: עם גיטריסטית ומבצעת מקפיאה כמו תמר אפק (שזקוקה לבמה הרבה יותר רחבה) ושירים כמו "when i hold your neck" שבו הסולן דיוויד בלאו מדרג את הווקאליסטים האהובים עליו בצורה משכנעת וכובשת, ל-ED יש עתיד ורוד ונקי. כלומר שחור ומלוכלך.

Ed, Mind On The Hill, Pit/Kit