אלוף בצלאל

משהו טוב קורה בבצלאל. אחרי ההתרסקות הפומפוזית בחגיגות המאה של שנה שעברה בטרמינל נתב"ג, נדמה שבצלאל הבינו שכדאי להישאר השנה עם הרגליים בירושלים, לעזוב את מנועי הסילון במישור החוף, ולהציג בפקולטה לארכיטקטורה את התחרות הברוכה למעבר חזרה למרכז העיר. גם התגבורת של מיקי קרצמן כראש המחלקה לצילום עזרה בלא ספק להחזיר את המבט לכאן (וגם לשם)- ל"עכשיו" בחברה הישראלית על שלל בעיותיה ורבדיה, שבתוכן חי ויוצר האמן. התערוכה בבצלאל מציגה רמה גבוהה ואקטואליות בכל מחלקותיה, כשהשנה מתבלטות המחלקות לצילום ואמנות מעל כולן – במיוחד מול המתחרה מהשפלה – בית ברל. גם אם לפעמים אפשר לגלות צילום שהוא עיתונאי או "פוליטי" (מלת הגנאי הנוראה בשפת האמנות), עדיין אין ספק שהוא עדיף על פני ההתעסקות האובססיבית של אמני המדרשה בעצמם.

בבצלאל, שממוקם במובלעת הר הצופים, בין הר הבית והמדבר ובין הרשות הפלסטינית ומשטרת מחוז ש"י החדשה שכובשת עוד גבעת טרשים בתולית בגדה - קשה לחמוק מהמציאות. אבל המציאות הזאת אינה מתבטאת רק בייצוגים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני כמו בעבודתו של גיא גולדבלום, מסתערב שהפך לאמן, אלא גם ב- 28 התצלומים הישירים והמסודרים כל כך של לאה גולדה הולטרמן (שצילומיה מופיעים מדי ששי במוסף הארץ). צילומי אנשים מדרום תל אביב משולי החברה, שדוקרים במחט לא מלובנת עמוק בלב חזה חשוף. מולה מציג חגי שקד עבודה מעט יותר עקיפה שעוסקת בסביבה - בנוף הפסטורלי שלנו, הפצוע בפצעים שכבר מזמן התרגלנו לנוכחותם השלווה, כמו ערימת אספלט שחורה שמונחת לה כמו היתה חלק מ"דרך פסלים" ביער של הקק"ל. אביטל איסקוב מצלמת, על סף אסון, צילומים בצבעוניות מהפנטת ומושכת כמו המוות האורב בצידם.

המוות, ויותר מכך הטבע בגסיסתו, מושלים במחלקת האמנות בראשות עדו בר-אל. אולי מישהו יכול להסביר לי מה קרה שכל הגן הזואולוגי מצא את דרכו לתערוכת הגמר, כשרב החיות הגיעו במצב של התעללות קשה או כפגרים. מושיק היימן מציג, לצד שבלולים חיים שלקונכיות שלהם הודבקו קרניים זוהרות, מציג גם פגר של צבי עם קרני חרסינה. רפי סלם מציג אוסף של אוריגמים קטנים שנעוצים בסיכות בקופסת זכוכית כמו היו פרפרים חנוטים. צחי קולב יצר תבליט של שפנים מסיכות נעוצות בקטיפה בצבע קרם. לנטלי לוין יש סתם כלב שהתפגר על רצפת פרקט מפורק ומוזנח, וגם ערן נוה מציג כמה כלבים קטנים שהתפגרו בקופסת פלא שחורה עם נוף אינסופי, עתידני וקר.


.

אבל יש חיה אחת שלא הובאה לירושלים אלא נולדה בחלל אחרי שכבר נעלמה מהעולם. אם צריך לבחור רק עבודה אחת מתוך המבחר העשיר של בצלאל, זאת תהיה ללא ספק הממותה של טמיר ליכטנברג. עבודה שצריך קודם כל להסתכל עליה מחלון ההצצה בקומה השניה, לעשות וואו ענק עם החדק, לנפנף עם האוזניים כלא מאמין, ורק אחר כך לרדת לקומה התחתונה ולחזות בפלא בהתגלמותו. ליכטנברג ערם את כל ביתו בצורה דמוית ממותה שמבקשת לפרץ את גבולות החלל פיזית ואמנותית. רגל אחת עומדת על מכשיר וידאו ישן, השניה על כסא ילדים קטנטן מפלסטיק, וגופה עשוי מפסנתר, ספה, טלויזיה, מזוודה ודיסקים.

אפילו למחלקה לתקשורת חזותית בראשות חנוך מרמרי פלשו החיות. ערן ברקאי מציג גם הוא חיות פרה-היסטוריות, אלא שבניגוד לממותה החיות שלו קטנות, סגורות בקופסאות זכוכית ועשויות רק מכפיות פלסטיק לבנות של הקפיטריה. הילה הרמן יצרה 4 סוגי פונטים המשלבים בתוכם תנועה, איך לא ניחשתם - של בעלי חיים כמובן. תנועותיהם האופייניות של צבי, פינגווין, נחש ותרנגול הם שגורמים לרגלי ה-ח' וצוואר ה-ל' לזוז כאילו היו החיה עצמה. הראל שרייבר בחר בעולם המים: משק כנפי הפרפר הפך לסנפירי דג זהב ששוחה באקוואריום קטן, ושולח (יחד עם תנועת הצופים בעבודה) פולסים חשמליים למערכת סאונד, ששולחת זרמים למחשב שמדפיס שירים שנוצרים באופן אקראי במדפסת במרכז החלל.


.

גם במחלקה לצורפות ואופנה בולטות שתי עבודות שהצופה/לקוח שותף ומשפיע על יצירתם. המרשימה מבין השתיים היא של דוד בורץ המשלב בין האדם והתכשיט ליחידה אחת. פולסים חשמליים מכווצים ומרחיבים את התכשיט המקבל אינפורמציה מקצב הדופק של הלובש אותו דרך חולצתו. בהחלט לא אפקטיבי לבעלי לב חלש. קרין ניר פתחה אתר אינטרנט חינמי המאפשר ליצור מגוון רחב של תכשיטים בעיצובה מאוריגמי, כשההוראות והמגזרות עליה, והנייר עליכם. כמעט כמו קוד פתוח.







.

לצד עבודות מוצלחות וחדשניות בעיצוב, בולטת המחלקה לעיצוב תעשייתי בראשות עמי דרך באנטיתזה לפוליטיקה של קרצמן. כמה עבודות יכולות כבר מחר בבוקר להיחטף על ידי תע"ש ולהתחיל בייצור סדרתי ומלחמתי. ובעצם למה לא? מדוע שלא נהפוך למעצמה לא רק בייצור כלי מלחמה ובתקציב הביטחון, אלא גם בעיצובם? מה רע באפוד חדש ויעיל יותר להוצאת מחסניות ושתית מים ללוחם החי"ר המעוצב של גידי כהן? ומה רע ברכב שטח מתקפל של טובל גבע, שלא רק שהוא משווק טוב את המשך מגמת הריסת הטבע, אלא שהוא גם דואג להתקפל ולעלות בצמצום רב למסוק יסעור קרבי, לשמחת מפקדינו. ואפילו הצעות טובות לגדרות יש, כמו "גדר חיה" - אוקסימורון נפלא לגדר תיל מעוצבת שיכולה להיות "תכשיט". בשנה הבאה אפשר גם לעצב מוקשים. הסטודנטים של קרצמן יצלמו את התוצאות, ובתקשורת חזותית יעשו מזה פונטים של גפיים קטועות. מלחמות כמו תמיד, זה חומר טוב לאמנות.