אחד אלוהינו

ימי הקיץ כופים עלי לפעמים מחשבות נוגות. בין חום מזוויע אחד לשרב, אני מסתתר בצל, שוכב חסר מעש תחת עלה בננה כזה או אחר, וחושב על עניינים כבדי משקל ברומו של עולם, כאלו שמעבירים את הזמן בסבבה. בימים האחרונים מלווה את תנוחת הפרקדן שלי גם זמזום הטלוויזיה: החלטתי למצוא עזר כנגדי להמסת הזיעה מעלי. ואכן, הטלוויזיה הדלוקה פתחה בפני עולם חדש, שלם וגדול של דברים חדשים להרהר בהם. למשל, מהות השידור החוזר של טלנובלות נרקבות; מסקנות מערוץ האוכל; ו"מהו בדיוק תפקידו של סימן המכתב על הממיר", חידה שטרם הצלחתי לפתור ובכוונתי להיעזר ברשויות. אבל האמת תיאמר, הסוגיה החשובה ביותר הקיץ היא החידה הגדולה מכולן: כיצד, ישמור השם, התגנב שעשועון, לא מיוחד מדי, ודאי לא פורץ דרך, לא מתוחכם, אל ראש טבלאות הרייטינג, ויותר מכך אל לבנו, לב העם? איך קרה ש"אחד נגד מאה" מצליח לעשות את שרבים כל כך ניסו בעשור האחרון לפחות, ולא צלחו?

בתור קורא טבלאות רייטינג בשקיקה – אני נוטה לגזור אותן מהאינטרנט, להדביק מעל המיטה ולשנן – העניין לכד את תשומת לבי מאוד מהר. תחילה חשבתי כי מכשירי המדרוג התבלבלו להם, תכונה חיננית שמופיעה לעתים באביזרי חשמל בעתות אקלים קיצוניות. אבל שבוע אחר שבוע, האמת טפחה על פני: אברי גלעד טיפס אפילו מעל העונה החמישית של "כוכב נולד", שעל אף היותה דלוחה יחסית, עדיין יש בה הרבה יותר פוטנציאל רייטינגי ותכונות רייטינגיות כדי להעפיל לטופ של הסולם. אין כאן פורמט מיוחד; לא נבנה שום קשר רגשי, או אפילו מינימלי, עם המתמודדים – תכונה שהחדירה הו-כה-תוכנית-טלוויזיה-רבות של הטבלאות, ללא עוול בכפן – שהדי במרומים, אפילו ב"מי רוצה להיות מיליונר" מפטפט יורם ארבל, או הרובוט שמפעיל אותו, עם המשתתפים, וישנו איזשהו תהליך בחירה טרום-התמודדות. ב"אחד נגד" פשוט שואבים אותם כנראה מתוך אקוואריום גדול, שכן אין דרך לדעת מי הם ומדוע הם עלו; והכי מוזר – נדמה שהגימיק היחידי של התוכנית, שגם הוא לא עקבי, הוא מה שאני אוהב לקרוא לו בלב, "סיסטמת ועדי עובדים": כלומר, הקבוצות המוגדרות-דמוגרפית מולן משחק המשתתף.

יתרה מכל זאת, הלבלוב של "אחד נגד" לא גרם להזנקת ז'אנר השעשועונים מהנפטלין ולקאמבק של לינגו, למשל (יעזור לקוראים הצעירים אם אוסיף את שמו של גיל אלון?), אלא הוא לבדו מצליח להשתחל לראש הטבלה, מותיר את "האם אתה חכם יותר מילד בכיתה ו'?" להסתפק בילדים בכיתה ה'. אם נזניח את המחשבה המתגנבת, ש"אחד נגד" מצליח בגלל שבכל פעם צופים בו לפחות כל בני המשפחה של 101 המשתתפים, אני חושב שתסכימו איתי שיש כאן סוגיה שיש לפתור, ואולי נוכל אז לסייע למלאי ענק של בוגרי סם שפיגל במצוקה, שפשוט מתים לחזור לטלוויזיה להביא את המיליון ולא יודעים כיצד. אז מה הופך את "אחד נגד מאה" לתוכנית כל כך טובה?

והרי המסקנות: ראשית, התוכנית בורכה בפורמט יעיל להפליא. בניגוד לשעשועוני-ידע אחרים, הקצב של "אחד נגד מאה" מהיר למדי, והיא נעדרת שיטות השהייה מעצבנות ("אתה בטוח? לגמרי?"). השאלות עצמן, ברובן, גם לא מתחכמות. בעצם, היתרון של התוכנית הוא השילוב הנכון בין ידע ומזל. הטריק הבסיסי של כל שעשועוני-ידע הוא המעבר החד בין שאלות דביליות לשאלות בלתי אפשריות. שאלות הקיטבג של השלבים הראשונים יוצרות את האשלייה שהגורם העיקרי להצלחה בשעשעון הוא ידע. אבל התשובה הנכונה, כמו כל דבר בחיים, היא מזל.

גם ב"אחד נגד מאה" הצלחתו של המתחרה תלויה בגחמותיהם של מנסחי השאלות. אבל בעוד ברוב השעשועונים המתמודד (וסכום הכסף שהוא מרוויח) תלוי רק ביכולותיו, כאן סכום הזכייה, וכתוצאה מכך מהלכיו של המתחרה, נגזרים מביצועיה של הנבחרת, שהיא אולי הגורם הכי כיפי בתוכנית – שמפריד אותה מכל שאר החידונים.

אברי גלעד, הוא, כמובן, ורבות כבר נאמר על כך, השפיץ של "אחד נגד מאה". כמו שמודי בר און היה הליהוק המושלם לאיזשהו בנק, כך גם אברי מתלבש נהדר כאן (ובלי חולצות צבעוניות). גלעד, בניגוד למנחים אחרים, לא מתאמץ להפגין סמכותיות אבהית, ולא מזלזל במתחרים. הוא נראה תמיד כמו אחד הצופים, מתבונן מן הצד, ונהנה לא פחות, ועוד רגע הוא יזרוק לו את התשובה.

אבל כל זה אין בו די – אחרי מאמץ מחשבתי לא קל אני חושב שפענחתי את הסוד: מישהו בהפקת התוכנית פשוט הבין שהגיבור האמיתי של שעשעון-הידע הוא הצופה. הרי כולנו יורים את התשובה שלנו לפני שהמנחה מסיים לשאול את השאלה. לכן, טכניקות יצירת המתח הפרימיטיביות של השעשועון הממוצע (מוזיקה דרמטית, סמול-טוק מתנשא) רק מפריעות בדרך כלל. אנחנו לא רוצים שהמנחה יציק למתחרה, או מה אחותו עשתה בצבא – אנחנו רוצים לדעת אם צדקנו, לעזאזל. שיטת הסרט-הנע של "אחד נגד מאה" עושה את העבודה. ובסופו של יום, אנחנו, הצופים, לא רק חכמים יותר מהאפס הזה שדגו באקראי לפרפר על המסך – אנחנו חכמים יותר ממאה כאלו.