עולים על סרטון

בשיחות מסדרון אנחנו אוהבים להעביר ביקורת נוקבת ובלתי מתפשרת על כל דבר שהוא פחות מיצירת מופת; מזלזלים במי שמנסה למכור לנו טלוויזיה נמוכה, לועגים לכל תוכנית או סדרה בפריים טיים, כולל לאלו שמעולם לא התיימרו להיות יותר מבידור קליל. אנחנו בועטים בכמעט כל מוצר טלוויזיוני, בוודאי ישראלי, ולעתים גם חו"לי, כאילו היה שק חבטות נוח כצ'יק פליק - ובינינו, בצדק. אבל רגע לפני שהן מגיעות אל שולחן הקצבים במסדרון, רגע לפני שיגורן לאוויר הדליל של לוח השידורים, יש תחושה קלה של התרגשות: שניה לפני, "גלגל החדשות" נראתה מבטיחה. דקה לפני, "הנפילים" עשתה רושם של סדרת מד"ב איכותית. רגע לפני, כל התוכניות של ערוץ 10 נראו ממש אחלה - והכל הודות לפרומואים שלהן. הפרומואים המקומיים - חלק בלתי נפרד מהטלוויזיה שאנחנו כל כך אוהבים לבוז לה - הם לא פחות ממצוינים - מושקעים, מתוקצבים ועושים את העבודה, כלומר מעוררים ציפיות גדולות ועושים חשק לצפות בתוכניות שהם מקדמים. רק חבל שהם פורפליי מוצלח לחרא של זיון.

הפרומו לתכנית הראשונה של "גלגל החדשות" ברשת הוא כנראה הדוגמה האולטימטיבית למשהו שבפרומו נראה מבטיח, והיינו רוצים לראות רק בשביל להבין מה היא לכל הרוחות יצירת המופת שמקודמת בצורה משכנעת, מהוקצעת ומעוררת. הרי אם זה רק הפרומו של התכנית, שערו בנפשכם איך תיראה חצי שעה של כזו מצוינות. אלא שאחרי תוכנית אחת האכזבה היא כבר לא מהעילגות, הרדידות, העלבון שסופגת האינטליגנציה בכל ניסיון בדיחה או מה שעשו למיכל גבריאלוב, אלא מהעובדה ששוב נפלנו בפח. שוב הצליחו מחלקות הפרומו להושיב אותנו מול הספה, לפנות את היומן - עזבו את זה שהוא רק ממילא - ולצפות בהומור ממוחזר, עייף ומעייף.

דבר דומה קרה גם עם הסדרה "הנפילים" לבית Yes, שאם היו אולי משקיעים בסדרה כמו בפרומואים ובפרסומות הנפלאות שלהם, היא הייתה ניתנת לצפייה ולא משמשת כתעודת עניות לתפאורנים בישראל. גם הפרומואים של "כוכב נולד" בקשת - הרי לא חשבתם שנשכח אותם - הצליחו להוליך אותנו שולל. ההשראה אליהם הגיעה מהסרט "שורטבאס" - סרט אינדי ניו-יורקי וסמי פורנוגראפי; האדפטציה מארט של סרט חתרני ויפה בכל רבדיו לפרומו של תכנית שהיא ההפך הגמור - לא-לא, באמת הגמור - יצאה מוצלחת במיוחד, בוודאי בהרבה מהסט של התוכנית (רצפה של אולם אירועים באזור תעשיה נידח, ותפאורה מתאימה. ראיתם את הוורדים ברקע ביום שבת האחרון?).

גם בערוץ 10 מצטיינים בפרומואים טובים (שמתלווים לסדרות ושעשועונים שכלל אינם כאלה). שם, היכן שנאור ציון מקבל סיבוב שני ושלמה בראבא מתבזבז בשעשועון שאלוהים יודע מדוע ירצה מישהו לצפות בו, היופי הוא בעיקר בפשטות, כדוגמת הפרומואים למשחקי עונת הכדורגל הקודמת, ואלה עם הכדור האדום הגדול - הלייט-מוטיב שמקשר בין התוכניות - לערוץ בכללותו.

פרומו טוב משול לקליפ טוב - חווית השמע והראייה משתלבות באופן כזה שמבלי לשים לב, אנחנו מתמסרים להנאה האור קולית - מתמסרים, קולטים את הפואנטה וכיף לנו. לאללה. היתרון של הפרומואים הוא היכולת לקחת את הטוב ביותר במוצר שהם מנסים למכור וליפייף אותו; הם לא צריכים לתסרט יצירת מופת, אלא רק לארוז בצלופן מרשרש וריחני ערמת קש, אבל אין זו, חלילה, עבודה קלה - באותה מידה בדיוק הם עלולים לאבד את המוצר, לפספס את הנקודה ולא למשוך את תשומת לבם של הצופים (כמו בערוץ 1 לדוגמה, למרות שהוא לא דוגמה לכלום).

הקדימונים בטלוויזיה שלנו מעולים. אנחנו מקבלים תקצירים נטולי ספויילר, שלעתים נראים קצת כמו וידאו ארט אסתטי במיוחד. רמת הגימור מושלמת ומורכבת מעבודת עריכה ופוסט פרודקשן שאנחנו לא מקבלים בשום מדיום אחר, בין אם זה קולנוע, טלוויזיה ופרסומות. אולי אם נצפה בפרומואים ברצף, במקום בתוכניות שאותן הם שואפים לקדם, קיים אפילו סיכוי שלא נתמרמר על החרא שמוכרים לנו.