"מה הטעם לשכפל מוסדות קיימים לאמנות?", שואל גדעון גכטמן, אוצר תערוכת הבוגרים במכללה להוראת הטכנולוגיה. שאלתו מהדהדת בחלל המכללה, אחד הבניינים המוזרים בת"א שתכננו קיסילוב אדריכלים - בטח לא שיכפול ובוודאי לא עוד "מוסד": מבחוץ- קירות מפח גלי, רשתות, הרבה פלדה וציוד טכני מוזר שנראה כמו עב"מים שנחתו על גג המכללה, ומבפנים - עבודות הבוגרים שלעיתים נראות מוזרות לא פחות. מגמת האמנות במכללה להוראת הטכנולוגיה שמה את הדגש על מדיה דיגיטלית, כלומר אוריינות מחשב גבוהה, שימוש ברשת האינטרנט כאמצעי לביטוי אמנותי, מיצבים בלבד, והרבה וידאו בדגש על עיבוד תמונה דיגיטאלית ואנימציה ממוחשבת. בתערוכת הגמר, כל אחד מ- 11 הסטודנטים שהנחה גכטמן קיבל חלל המותאם במיוחד למיצב שיצר, וזו הזדמנות טובה לבחון האם העב"מים הם אמיתיים או סתם סטודנטים משובטים בעוד "מוסד לאמנות".
עב"מים או לא עב"מים, מה שבטוח שבמכללה בקלישר לא פותחים חלונות. אם בגלל אופי העבודות רובן כוללות וידאו ודורשות האפלה ואם בשל סיבות עיצוביות אחרות - חלונות לחוץ אין. שוק הכרמל, ששוכן שני מטרים משם, הוא אחד המקומות הכי מרוחקים מקלישר. ילד דיגיטלי בן 9 מפפואה-ניו-גיני שגולש ברשת קרוב הרבה יותר לקלישר מנחיל האנשים האנלוגי של השוק. זה נושא שכדאי להרהר בו, בתערוכה שכמעט בכל העבודות בה יש מימד של אינטראקטיביות עם הצופה, שמפעיל, משפיע, ולעיתים אף יוצר אותן ממש, כאשר בלעדיו עבודת האמנות נותרת חסרה. יחסי התשוקה והדחייה בין הצופה לאמן, בין האמן לאוצר (או לאספן), ובין האוצר לצופה הם נושא שעבודות רבות מתעסקות בו בעקיפין.
אחת מהעבודות שבהן הנושא מתבטא בצורה ישירה מאוד היא "התקן" של מאיה שאן-באודן. המיצב כולל 10 מוניטורים על הרצפה וחוטי חשמל שמזינים אותם מלמעלה, כמו היו מערכת עצבים אנושית. זהו דימוי שמקבל משמעות קונקרטית כשמתברר שהמוניטורים משדרים צלליות של תנועה שמתקבלות ממצלמות מעקב המופנות כלפי הצופה האנושי עצמו. ברור שהמשל משלים את הנמשל, והמעקב חייב נעקב.
גם עבודתה של בת דזבלי, "Nhe!ם" מופעלת על ידי הצופה, או יותר נכון הגולש ובמיוחד הגולשת. זהו מיצב אמנות רשת, שהוא מעין מטא-בלוג בזמן אמת הניזון מפקצות (מתבגרות המנהלות יומן מקוון) ומנסה להפוך את שפתן העילגת לתרבות/אמנות גבוהה ועכשווית. "האינטליגנציה", פורשת דזבלי את משנתה בפני, "לא נמדדת בשגיאות כתיב אלא במהירות טכנולוגית". נינט XוהV*םםםם Xו^ך!!!
.
לעומתן, מספר עבודות ממשיכות את הקו שמאפיין אמנים בשנים האחרונות התעסקות והתחפרות בעיקר בעצמם ובבעיות שלהם, כשהצופה לא תמיד יכול להבין או להזדהות עמן. כך למשל, יעל קלמן מציגה אוספים פרטיים שלה שגיבשה במשך שנים, כמו קופסאות פח, חיות בניפוח זכוכית ובובות פוני, כשלצדן גם שיערה הארוך שנגזז ונקלע לצמות. אבישג גפטר-חרמש מציבה את עצמה ב- 15 תלבושות שונות, על רקע הפשטה של נופי הקיבוץ בו נולדה. גם ליאור ברינה עוסקת בזיכרונה האישי וכותבת אותו על זכוכיות. התנדנדות על הנדנדה במיצב המינימליסטי מאוד של רלי צ'צ'ק "נד-נד", תפעיל את הסאונד שישמיע 4 סיפורי ילדות קצרים.
.
בוגרים אחרים לוקחים אותנו לעולמם הסגור והאישי, כמו ריקי בנדר, במערה דמוית מערכת עצבים בשחור ולבן העשויה מניירות ושמשונית בה מושמע סאונד של גוף האדם שעבר עירבול. אלכסיי ברודצקי בונה חלל היברידי המשלב וידאו ותנועה עם אלמנטים ממשיים ומתעסק בדגמים, צורות ומשמעותם. סער פלדמן בונה גם הוא דגם מזיכרונותיו כשממגדל קטן תוכלו גם לשחק בו, ומיכל כהן חוזרת במיצב וידאו לעולמה הסגור של חולת נפש.
.
חבל, שכאשר מי מהבוגרים יוצא לשוטט בחוץ, כמו אסנת שחם במיצב הווידאו ואנימציה שלה "שוטטות" (בהנחית האמן רן סלווין), היא לא בוחרת לשוטט ליד שוק הכרמל והמכללה. מעניין מה היה קורה, כשדמויות הצעצוע הסיניות שלה האוחזות M-16 וצולפות תוך זחילה, היו עושות זאת במעלה השוק. בטח היתה מתרחשת איזו פעולה אינטראקטיבית.
*** אחת מהפעולות האינטראקטיביות במסגרת התערוכה תתקיים מדי יום חמישי בערב עם הרצאות והקרנות של האמן חן שינברג על סרטי גמדים: כאמור, קלישר היא בבירור לא מוסד רגיל: חבל רק שרוב הבוגרים לא משתגעים קצת יותר, ולוקחים את עצמם ברצינות תהומית מדי. גמדים, עב"מים - יכול היה להיות פה ממש שיגעון.