המקל והגייזר

אוסף הוא מושג חמקמק. את מי בכלל בא לשרת האוסף? האם הוא מסמל התפשרות מסוימת בין יוצר לקהל? מן הסתם הקהל רוצה לקבל את להיטיו במרוכז וללא צורך לרכוש את כל הדיסקוגרפיה, והיוצר שמח לזכות בקצת הכנסה נדירה בהשקעה קלה. הניסיון מראה שזה לא תמיד חייב להיות כך. שני אוספים חדשים עטים עלינו עכשיו:

1. הד ארצי הוציאו את "החברים של נטאשה - האוסף". על פני שני דיסקים נשטח המגוון העשיר של הלהקה החשובה הזאת, בלי לפסוח על שום ציון דרך. אין קיפוח. והנה, משמיעת האלבום ורפרוף בחוברת המצורפת עולה תחושה עזה של אוסף חברת תקליטים מובהק. נדמה שמוטב היה להתעלות על הבחירות הצפויות ולהפגין מעט נועזות שתוכל לרענן את הבחינה המחודשת של היסטוריית הלהקה, אולם לא היה בנמצא מי שתהיה לו הבעירה לדאוג לכך.

מבט נוסף בחוברת, ונורת אזהרה חמורה נדלקת בדמות השורה הבאה: "תודה רבה לחברים של נטאשה על היצירה הנפלאה". אחרי בירור קצר, החששות מתאמתים - לחברים של נטאשה אין שום קשר לאלבום האוסף החדש שלהם. אינני הולך להיכנס כעת להתקוטטויות בין חברי הלהקה וחברת התקליטים שלהם. לי מספיקה העובדה שגם החברים של נטאשה אינם מרוצים מאלבום האוסף הכפול שנכפה עליהם.

2. ערן צור הוציא את "פרפרי תעתוע - אוסף שירים 1991-2001". על פני דיסק אחד נפרסים 17 שירים מהרפרטואר של צור, ואיזה הבדל. המבט הראשון נוחת על העיצוב, שבשונה מהאוסף הקודם, מושקע ומזמין. המעורבות של צור ניכרת לאורך כל הדרך. בחוברת ניתן למצוא כמה מילים אישיות שהוא תורם לכל שיר, כמו גם פרטים על כל אחד מהם. דגש רב הושם על פינוקו של רוכש הדיסק באמצעות הבלתי צפוי מראש. כך מופיעים כאן "קיץ" בגירסה מהירה, "אלינור" בביצוע לייב מ-92', "ערב ב' כסלו" בגירסה מיוחדת לגיטרה אקוסטית וצ'לו (יובל מסנר), "נשל הנחש" מתוך "שורו", וביצוע אקוסטי, מוקדם וחי ל"בלילות של ירח מלא".

צור אוהב לעבוד, ולכבוד האוסף בוצעו גם כמה הקלטות חדשות עם מסנר, ברי סחרוף
ויובל שפריר (שאחראי גם על ההפקה המוזיקלית). על כן בורכנו בשלושה שירים חדשים: "נימפה" - שיר שכתב צור לברי סחרוף בשנת 90'; "גולדפינגר" - מעין סיפור מוזיקלי שמאפיין צורת הגשה שצור נמשך אליה לאחרונה (ואפשר לצפות להתפתחות בכיוון הזה); ו"יחפשו - לא ימצאו" - זהו, חברים, הבונוס האמיתי ואחד השירים הטובים ששמעתי בשנים האחרונות בעברית. בשיר מתאר צור את משחק הדמיון של השואה שמוצג מנקודת מבט קרובה של דור שני. התוצאה מדהימה.

מה אפשר להגיד. אחד היוצרים היותר רגישים, כנים וטובים שיש כאן, מסכם ונותן את האוסף האולטימטיבי - מאתגר, מאזכר, רטרוספקטיבי ועם זאת לא הדור וגרנדיוזי. מושלם.