שמאלה בקסטל

המילה "ירושלים" לא נאמרה, אבל היא שם. גם המילה "אירופה" לא נאמרה, אבל היא שם. הציורים החדשים של נורית דוד, "נופים", מעוררים געגוע למקום שאינו קיים. אולי גם לעולם שהלך ונעלם. ציורי נוף בשמן על בד, שנת 2001. הרים רבי הוד, יערות, גאיות, שמים מלאי שגב. מדוקדקים, כמעט אובססיביים בריאליזם שלהם. נורית דוד מחברת בציור את מה שהמוח מחבר בדמיון - עבר, הווה, פיסות של תמונות, קרעי נוף שנחרתו בזיכרון, התערבבו בו ונבראו מחדש בחזיון חלומי מוזר.

היא מחברת בין ירושלים הדמיונית, הציורית, לנוף הטרשים צרוב השמש שהמצלמה קלטה. היא מחברת בין הפנטזיה של ציירי הרנסנס שציירו את נופי ארץ הקודש כמו אירופה, לבין הנוף הנגלה מהכביש הישן, בין צובה לבית שמש, נוף מסונתז, נטול ישובים, נטול אנשים. היא קושרת בין ירושלים המופשטת שהיתה געגוע, אוטופיה, חלום של אלפיים שנה, לבוקר שאחרי. החלום נגוז במציאות של עורקי כבישים, בטון ומלט. כשנמצאים בירושלים, מושא הגעגוע, כבר אין למה להתגעגע. החלום מתהפך, הגעגוע חוזר מערבה. לאירופה, ליערות ירוקי עד, למקורות התרבות המערבית.

האם למהגרים האירופאים יש שורשים בהרי הטרשים? האם הכנענים והאשורים באמת מדברים אליהם? חמישים שנה אחרי, צצים להם פתאום פסלוני הפורצלן הקטנים של נסיכות ונסיכים שאיכלסו ויטרינות בסלונים של פולנים, ופורצים כפטריות אירופאיות מנוקדות מתוך נוף הטרשים. נורית דוד מחברת את הבלתי ניתן לחיבור ויוצרת משהו חדש ומוזר, מטורף כמעט כמו החלום הציוני. היא מחברת את שורשי העצים האירופאים לסלעים הטרשיים, סצינות מסיפורי האחים גרים לכפרים ערביים, קושרת בובות פורצלן שנתלשו מסלון ההורים הבורגנים לקיבוצים, נסיכי חרסינה בשדות קוצים. סוריאליסטי, אבל ממשי.

בעצם העובדה שהיא "מעיזה" לצייר כך ("אנכרוניסטי" כביכול) בשנת 2001, דוד מנסחת משפט ישראלי חדש. היא קושרת בין מסורת הציור האירופאי הקלאסי לאמנות הישראלית שצמחה כאן, נתלית באילנות גבוהים, תלושה ומחפשת את עצמה אחרי שנים של חיפוש שורשי אוויר במופשט, באמנות קונספטואלית, בדלות החומר. נורית דוד מחפשת אחיזה בחומרי, בקונקרטי, במה שיכול לאחות את הקרע ולקשור לעבר, למסורת של אירופה, לשורשי האמנות.

זה נראה מוזר, וזה לא יכול להיראות אחרת. הציורים היפים, ההזויים והמוזרים של דוד ממחישים את מוזרות הקיום שלנו כאן יותר מכל הגיג פוסט ציוני.

* התערוכה "נופים" מוצגת במוזיאון הרצליה (רחוב הבנים 4)