נוחר על החולות

עדר קופים פראי רקד על הגב של ג'קו אייזנברג, עד שיואיל לצאת ממחבואו, ייתן מבט נוקב באוויר המנוון של המיינסטרים הישראלי וישחרר צעקה חרוכה ובריאה. עכשיו אייזנברג חוזר שוב עם "שר שר", הסינגל הראשון מאותו "אלבום שבדרך" מפורסם (ויודע כל כוכב נולד או מתהווה שישנו "אלבום שבדרך"), וקשה שלא להתאכזב.

אבל קודם השבחים: צריך להצדיע לג'קו ולמעסיקיו על האומץ שכרוך בהתחלת קמפיין בטיימינג שכזה. הרי הימים הם ימי המתקפה הצבועה של ה"אחד מתוך ארבעה", ו"הפכנו לצבא חצי העם" וכולנו יודעים לאיזה חצי שייך אייזנברג. אייזנברג מתעלם באלגנטיות מהרמטכ"ליזציה שתפסה את החברה הישראלית, וממשיך כרגיל. הוא מתחמק בחוכמה ממתן תשובה למטר השאלות שהונחת עליו בנושא, ומתמקד במה ששכחנו לבקש מזמרי הפופ שלנו: המוזיקה. גם כאן, ג'קו החליט על קו שונה מ"נרדם על החולות" או "קשה שלא להתרגש", והלך על מתקפת גיטרות, אמנם מהאנכרוניסטיות שנשמעו כאן (בינינו, אף אחד לא ציפה ממנו להיות הגרסה הנתנייתית לבלוק פארטי), ועדיין אמיצה יחסית לאמן כל כך ידוע, ובעיקר מצופה. גם הכתיבה של ג'קו ניחנה במין אלימות לא אופיינית לשיוך הראשוני שלו (כוכב נולד וכו'), וכדאי להתעמק בשמיעה שנייה ושלישית ברצף הפלאשבקים שג'קו בוחר להציף ב"שר שר".

אבל כמו שג'קו נאטם לציפיות ממנו, כך גם סביר להניח שהוא עדיין בטוח שזהו השבוע הראשון ליציאתו של "Blood Suger Sex Magic", ולהיותו של אנתוני קידיס מגניב במילואים (טוב, בחירה לא מוצלחת של מילים. בדימוס). "שר שר" הוא רצף אסוציאציות מהיר וחידתי, שהיה נשמע חדשני ומעיף בתשעה באוגוסט 1992, בערך באותה תקופה בה לואי להב, המפיק המוזיקלי של השיר (ו"האלבום שבדרך") היה רלוונטי.

אגב להב, בעיני האכזבה המפתיעה ביותר בסינגל היא התנפצותו של מיתוס ההפקה המוזיקלית של לואי להב, במיוחד בתחום השירה: מי שנודע כמפיק שהפך את מיתרי הקול של שלום חנוך וגידי גוב לטירונים בסיירת גולני, נתן דווקא לקול הפריך והגמיש של אייזנברג מנוחה מוזרה ומחלישה, שכמעט נעלמת ברגעים שאחד הגיטריסטים נכנס למתקפת פרושיאנטה עם עקמת. אולי זה בגלל שג'קו לא עשה טירונות אף פעם, ואפילו לא היה בלהקה צבאית. ולמרות ההחמצה, בהעמדתו של "שר שר" אל מול אחיו ואחיותיו למעמד הר הפלייליסט, ברור שג'קו נולד לערבים מפוצצים בבארבי. בטח הרבה יותר מנינט.

ג'קו אייזנברג, "שר שר", הד ארצי

כמו אצל אייזנברג, גם הבנות נחמה (קרולינה, דנה עדיני, יעל דקלבאום) מנווטות על ידי גרונות פעילים וחלקלקים, שמשמשים כמין כלי נגינה נוסף בתוך השירה. אלבום הבכורה שלהם, שנכנס בהתבשלות ארוכה לקטגורית ה"מצופה", מכיל את אותו קסם שהביאה עמה קרולינה בסיבוב הקודם שלה במוזיקה הישראלית, עם ההרכב Funset: הרבה נשמה אקוסטית, שלום, אהבה, אחווה ונשיות לא מתפרצת. יונתן לוי ("איזבו") פעל נכון, וצמצמם עד לעירום מוחלט את הסביבה העוטפת את אותה הרמוניה ווקאלית של הבנות המנחמות, אבל חבל שלא הלך, יחד עם הבנות, למקומות יותר עמוקים (נוסח קוקורוזי או אפילו ביורק ב-"Medulla") בחקר הקול ושיתוף הפעולה שלו עם השירה ועם הנגינה, כמו למשל בשיר הטוב באלבום; ב-"So Far להיות" אפשר גם ליהנות מגרוב פנימי שמחליק היטב את המסרים הקוסמיים ש"הבנות נחמה" מנסות להעביר, משל היו הקצנה איכותית של הבועה הרוחנית של שוטי הנבואה. אלא שזהו רק השיר השלישי באלבום, ועד השיר הרביעי הרוגע והבנאליות של הטקסטים עוכרת שלווה, כמעט מעקרת את יכולת הריכוז בניסיונות המוזיקליים של הלהקה, שהולכים ומתמעטים ככל שהאלבום מתקדם.

בעולמן של הנחמות המנטרות הן חדגוניות - "שחררו אדמה תדעו אהבה" ("מאה אחוז אור") או "הכל כשורה אמון ואהבה" ("הכל כשורה"), שלא לדבר על "אין זה משנה כל עוד עצמנו נאהב" ("אין זה משנה"). הכתיבה של הבנות נחמה, גם אם לא בכוונת מכוון, מעוגנים בשורשי האינדיבידואליזם שבה כולנו נחבק אחד את השני, נאהב את עצמנו, נעשן משהו, ננגן קצת, הכל יהיה בסדר. זו לא חמלה, זו פשטנות. זו לא אלטרנטיבה, זה אסקפיזם עטוף צמר גפן של "מוזיקה אלטרנטיבית". בישראל יש סודנים שלא נותנים להם להיכנס לחדרה כי ראש העיר אמר, ויש ניצולי שואה שחיים בחודש על פחות מדמי כיס שבועיים של ילד מסביון ויש איזה וירוס חאקי שמסובב לאנשים את הראשים. כך שהאלבום של הבנות נחמה היה יכול לעבוד מצוין באיסלנד. לחיים בישראל הוא לא רלוונטי אפילו כאלטרנטיבה.

הבנות נחמה, "הבנות נחמה", לייבל'ה