בסיסטית מחפשת להקה

“Tromatic Reflexxions” הוא אלבום הבכורה של הרכב חדש בשם Von Südenfed, שלא ממש מגדיר את עצמו כלהקה, אלא יותר כסאונדסיסטם. ומי החברים? מאוס און מארס הם הבומבוקס ומארק אי סמית – איש ה-Fall - הוא האם.סי. הידד!

יש אולי כאלה שירימו גבה, אבל בסך הכל החיבור בין מארק אי סמית למאוס און מארס הוא מאוד טבעי. סמית תמיד אהב למלמל בגרמנית. חוץ מזה, מדובר פה באדם שעוד ב-76' הרביץ בחברי להקתו את מנטרת שלושת ה-Rים שלו:Repetition Repetition Repetition – והרי כל ילד יודע שהרפטטיביות נמצאת בבסיסה של מוזיקת הדאנס. באשר למאוס און מארס, המוזיקה שלהם תמיד נגעה בשעשוע והם מעולם לא נצמדו לקונבנציות האלקטרוניות המסורתיות (אם זה שימוש בכלים חיים, עבודה עם זמר ואפילו הוצאת אלבום בהופעה חיה), כך שלא נמצא קושי מיוחד להכניס את האסוציאציות החופשיות של סמית לקלחת.

"רצינו שלאלבום תהיה את האנרגיה שהיינו מדמיינים שתהיה ללהקת בן כלאיים, ללהקה עתידנית שמנגנת גריים או סקא או סוקה כמו תחנת רדיו פיראטית", אומר יאן סנט ורנר (מחצית מאוס און מארס) בקומוניקט של פון זודנפד. ובאמת ניתן לדוג מהאלבום כל מיני מקצבי דאנס עדכניים כמו דאבסטפ, אלקטרו או גריים, כשהנהמות הרגזניות של הקשיש המנצ'סטרי משתלבות מצוין בפעלולי האולפן האלגנטיים של הצמד הגרמני.

זה הזמן להזכיר שיאן סנט ורנר ואנדי טומה דווקא התחילו את דרכם בעולם האינדי. הסינגל הראשון שלהם, “Frosch”, זכור לי כפיסת אוונט-פופ קסומה וכשאלבום הבכורה שלהם, “Vulvaland”, יצא ב-94' בלייבל הבריטי Too Pure, הם נכנסו באופן טבעי למועדון הפוסט-רוק האקספרימנטלי-אמביאנטי. כמו להקות אחרות שפעלו בזמנו בז'אנר - פראם, מונשייק, לאיקה, סיפיל, סטריאולאב וכו' – גם מאוס און מארס התחילו כחובבי קראוטרוק עם פטיש לאורגנים אנלוגיים ישנים. העניין הוא שהז'אנר הזה הצריך סוג מסוים מאוד של טמפרמנט וסבלנות שלא כל חובב אינדי התברך בו. הרבה מהאנשים שאהבו את הלהקות האלה נדדו מהאינדי לעולם האלקטרוניקה והתחילו להאזין ל-IDM, בריינדאנס וכו'. מהלך דומה עשו גם חלק מהלהקות, ביניהן מאוס און מארס.

אני מוכרחה להודות שלא עקבתי אחרי האלבומים של מאוס און מארס מאז ואם הם לא היו מוציאים אלבום עם מארק אי סמית ספק אם הייתי נזכרת בקיומם. אבל זו כל הנקודה: פון זודנפד הוא הרכב שיכול לענג גם אנשים שמעולם לא היו בקטע של אלקטרוניקה אינטליגנטית (או אלקטרוניקה לא אינטליגנטית, אם כבר מדברים).

קשה לי להעריך איך האלבום הזה יישמע למי שבא מהכיוון של אלקטרוניקה, אבל מעריצי הפול ישמחו לשמוע שמארק אי סמית משתולל כאן בכיף ועובר ממלמול נרגן לצעקות בשניות. בקטע בשם “Flooded” הוא מספר איך הוא הגיע למועדון שהוא הוזמן לתקלט בו (זה לא שמארק אי סמית נהיה די ג'יי, השיר מבוסס על חלום שחלם סנט ורנר) ומגלה להפתעתו שאיזה אחד, סוון וואת, טוען שהוא הדי.ג'יי באותו ערב, אז מרוב עצבים הוא מציף את המועדון במים. אבל הוא לא רק מתעצבן - "Rhinohead", למשל, מתחיל כמו שיר נורתרן סול נימוח והופך לקטע סינתפופ מתוק ואופורי. קבלו את מארק אי סמית במנעד רגשות רחב! פנטסטי!

אחד משיאי האלבום – שכולל, אגב, גם כמה קטעים חלשים יותר – הוא הקטע הפותח, “Fledermaus Can’t Get It”. האם זה קשור לאופרטה של יוהאן שטראוס? לעטלפים של קינג ג'ורג'? האם הצירוף של מארק אי סמית הופך את העכברים על המאדים לעכברים עם כנפיים? כמקובל אצל מארק אי סמית, הנסתר רב על הגלוי. היה זה חברי רן שאמר על סמית שגדולתו בכך שרוב הזמן אין לך מושג על מה הוא מדבר, אבל אתה מרגיש שהוא צודק. וזה מדהים לגלות עד כמה זה נכון, אבסולוטית, תמיד. גם כשהוא אומר דברים כמו "הם אמרו, תרתיח את העוף. אני אמרתי, לא, אני לא יכול להרתיח את העוף. הייתי צריך לשנות את העוף" (קטע הבלוז המוזר "Chicken Yiamas"). ואכן, לפעמים באמת צריך לשנות את העוף. חבל שאף אחד לא סיפר את זה לג'יימס מרפי.

וון זודנפלד, “Tromatic Reflexxions” (אן.אמ.סי/דומינו)