המגפיים האלה נועדו להליכה אל הקבר

לי הייזלווד מת ואף אחד עדיין לא אמר כלום. קצת יותר משבוע חלף מאז נשימתם האחרונה של מיכלאנג'לו אנטוניוני ואינגמר ברגמן, שזכו להספדים ראויים, מכובדים ומרגשים, והנה הצטרף אליהם הייזלווד, מלווה בכמה טקסטים סתומים ולקוניים מסוכנויות ידיעות, כאילו האיש לא כתב, הפיק ושר כמה מהשירים היפים ביותר אי פעם, אלא היה לא יותר מהערת אגב בהיסטוריה של הרוק. זה הזכיר לי שלפני שמונה שנים, בתקופת אורגיית הסיכומים של האלף, המאה והעשור הקודמים, בזמן שברדיו תל אביב ערכו את המצעד המקיף ביותר מאז הניצחון ההיסטורי של "למבדה" ברשת ג', הצבעתי ל-"Some Velvet Morning" בתור השיר הכי טוב של המאה העשרים ומעולם לא שלחתי את הטופס.

עבור מי שהמוזיקה שהוא הכי אוהב בעולם היא טכנו והאוס – ז'אנרים שמביטים על ההווה בעדשה מיקרוסקופית ומנסחים אותו מחדש מדי שנייה – הייזלווד היה נוסטלגיה מזן אחר; נוסטלגיה לתקופה שלא באמת הייתה קיימת ואינה נגועה בהכרח באנכרוניזם. קחו את ג'וני קאש, תזליפו טיפת אסיד מזוקק לגרון, תוסיפו לו את הארנבת הכי מסוכנת של שנות השישים וקיבלתם את אחד האקטים הכי חתרניים בהיסטוריה של הפופ. במבט לאחור, הנסיבות שהכשירו את הקרקע לשירים משוננים כמו These Boots are Made for Walking", " או "Lady Bird", שניסחו את המניפסט של מה שמכונה היום אלטרנטיבה, נראות דמיוניות וכמעט בלתי סבירות.

ומה עם "Some Velvet Morning", שהביצוע המקורי שלו משנות השישים - הפתיחה של המיתרים והברייקים מקפאי הדם בהם נכנסת ננסי סינטרה כמו לילית - נשמע כמו שיר-עם מהחלל החיצון, שממשיך לתפקד במלוא אונו גם עשרים ושלושים שנים מאוחר יותר? פורטיס, באחד התרגומים המרשימים ביותר מאנגלית לעברית, עשה בו כבשלו והפך אותו להימנון ניו-ווייב. פריימל סקרים וקייט מוס (בהפקת טו לון סורדסמן) מצדם, ניסחו אותו כצייטגייסט של החיבור בין אלקטרוניקה ורוק.

הקלישאה טוענת שיוצרים באמת גדולים אף פעם לא מתים מכיוון שהאמנות שלהם נותרת כזיכרון מוחשי ובלתי נפסק של חייהם. לי הייזלווד נאכל מבפנים על ידי סרטן שכרסם בו ללא רחם ולא הותיר בו איבר אחד לא נגוע, אבל הוא היה נחוש להשלים אלבום נוסף – תעודת הוכחה לאושר שהצליח למצוא בתוך הכאב האדיר בו היה שרוי. הוא הוציא את "Cake or Death" בדצמבר 2006 ולא הספיק להופיע איתו בשל מצבו הקשה. בדומה לסדרת "אמריקן" של ג'וני קאש, המוות של הייזלווד טוען את "Cake or Death" במשמעות נוספת, שבקונטקסט הנוכחי הופכת אותו למצמרר, אבל זהו בוודאי אינו הצידוק היחיד לאלבום הנפלא הזה. בעוד שנים רבות, כשמותו של הייזלווד לא יחווה יותר כפצע טרי, ייזכרו בו כחלק בלתי נפרד מהדיסקוגרפיה שלו ויאמרו ללא שמץ של ציניות שגם במותו, היה האיש כותב שירים גדול.