פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      נהר זורם בינינו

      וויל רוביסון שף ואוקקרביל ריבר, הלהקה שלו הם גיבורי האינדי החדשים של אמריקה, או לפחות זה מה שאומר אלון עוזיאל

      לוויל רוביסון שף אין יותר מדי בטחון עצמי. כבר תשע שנים שהוא יוצר ביחד עם הלהקה שלו, Okkervil River, מוזיקה מעולה, אך באלבום החדש והרביעי שלהם, “The Stage Names”, הוא עדיין לא מאמין שהם שווים משהו.

      בשיר "Unless It Kicks" הוא שר על להקה, כנראה זו שלו, ומגדיר אותה כ-“Mid-Level Band”. ברצועה הפותחת והמדהימה, "Our Life Is Not A Movie Or Maybe", הוא מתנצל בפני כל מי שקנה את האלבום, ומסביר לו לא לחפש פרטים צהובים או לבזבז זמן בחפירה בביוגרפיה שלו, כי רגעים עסיסיים לא תמצאו שם: "זה סתם סיפור חיים / אז אין שום שיא" הוא מצהיר, ואז דואג להבהיר שמה שאנחנו רואים, זה מה שאנחנו מקבלים: "זה רק בית שנשרף / הוא לא רדוף רוחות".

      מה ששף לא מבין - כנראה כי הוא עוד יצור אינדי מבולבל - זה שלא כולם צריכים להיות פיט דוהרטי. יש גם כאלו שסתם נערצים כי הם יודעים לכתוב טוב, ואם יש להם להקה כמו אוקקרביל ריבר ברקע, שגם יודעת לספק את המקצב הנכון, זה בכלל מספיק. הוא גם טועה בטענה ש"אין שום שיא", כי איך לעזאזל אפשר לקרוא ל-“The Stage Names”, אם לא השיא של אוקקרביל ריבר?

      ברייט אייז, מאחוריך

      אין בכך ספק בכלל, האלבום החדש של אוקקרביל ריבר מתעלה אפילו על האלבום הקודם והמבריק שלהם, "Black Sheep Boy" של 2005, ומציב אותם רשמית בחזית האינדי רוק, בתור האקט המבטיח של הרגע. כן, אם זה לא היה ברור שלשם אני חותר, אז נגיד את זה בפשטות: “The Stage Names” הוא אלבום הפריצה של אוקקרביל ריבר, והוא בהחלט אחד מהאלבומים הטובים של השנה.

      זה לא שאלבומים קודמים שלהם לא היו מוצלחים. שף תמיד היה איש של מילים, וגם המעבר מהלואו-פיי לליטוש הוא לא מה שהביא לשינוי. המצב הוא אחר – שף פשוט ממלא וואקום שנפער באינדי האמריקאי. כשברייט אייז עושה את המכה, ובן גיבארד מתחבא לו מאז האלבום המאכזב של דת' קאב פור קיוטי מ-2005, האמריקאים צריכים גיבור מדוכא חדש, שגם יודע לשיר, גם מכיר יותר ממאה מילים וגם נשמע קצת מיואש. ועכשיו, אם ירצה השף, הם יימשכו אותו הישר מהדירה שלו באוסטין, טקסס, ובאמת יגרמו לחיים שלו להראות כמו סרט.

      בדומה לכוכבי האינדי הקודמים שהזכרתי למעלה, גם אוקקרביל ריבר לא מחדשים דבר מבחינה מוזיקלית. כ-ל-ו-ם. אבל הם יודעים את העבודה, ומה שהם עושים, הם עושים מעולה. "Our Life Is Not A Movie Or Maybe" המדובר, יכל להיות השיר הכי טוב של ארקייד פייר; "A Hand To Take Hold Of The Scene” הוא להיט של הקיור, רק במבטא אמריקאי; “Savannah Smiles” הוא בלדה פולקית שלא תחדש לכם כלום, אבל תקרע אתכם מבפנים.

      בנוגע ל-“Plus Ones” שמעתי האשמות חמורות: שני חברים שלי טענו שזה נשמע להם בול כמו קולדפליי, אבל לדעתי, אין להם אוזניים, אין להם נשמה והם לא ממש מבינים אנגלית, ככה שהיה קשה להם להתרגש. בניגוד אליהם, אני סומך עליכם שתמצאו את הפוטנציאל העצום של אוקקרביל ריבר. נכון, הם לא מכורים לסמים, לא מזיינים דוגמניות ולא עברו ניסיונות התאבדות. הם אנשים מהשורה – בלי גימיקים ובלי דרמות מיותרות, וזה כל מה שמדהים בהם.

      אוקקרביל ריבר, “The Stage Names”
      (Jagjaguwar)