קטנטנות

הפרק הראשון של "אימפריה קטנה שלי", הותיר אותי מעט כועסת. תחת שרביטה של חנה אזולאי הספרי, מובאים סיפוריהן של נשים שהצליחו לראות את תקרת הזכוכית מקרוב, אולם לא חלילה כאלו שהצליחו לנפץ אותה. נשים, שמצוקה כזו או אחרת בחייהן הצליחה להביא אותן להקים עסק עצמאי, תוך טיול יד ביד עם הספרי דרך הוויה דלורוזה המשולשת – "אמא-מאהבת-אשת עסקים".

דרך סיפוריהן של שלוש הנשים - עדנה הליצנית, יסכה מדריכת הטיולים ומרים הבדואית – מנסה אזולאי-הספרי להחריד את שקיפותה של תקרת הזכוכית, לסמן אותה. דרך מחלתו של בעלה של עדנה ויחסיהם המעורערים, דרך בעיית הראייה הגנטית של יסכה, דרך התפישות החברתיות הנוקשות בהווייתה של מרים הבדואית. מה שקומם אותי יותר מהכל, הוא העובדה שכמעט עד חצי הפרק לא הצלחתי להבין היכן טמונה הצלחתן של הנשים החזקות האלו. התכנית מציירת את הנשים האלו כקורבנות שהצליחו למרות, ולא בזכות, היא מציירת פורטרט של מסכנו?ת, של מצוקה – לא של נשים חזקות שמצליחות לעמוד איתנות מול מוסכמות חברתיות ולצאת כשידן על העליונה.

אזולאי הספרי נראית מעורבת רגשית בסיפוריהן של הנשים, ולפעמים גונבת מהן את הפוקוס, קצת בניגוד לכללי הז'אנר. בהנחיה אישית לוחצת, היא שואלת אותן שאלות אינטימיות, לרגעים היא אפילו נראית כועסת, כמעט נוזפת בהן. אך יותר מהכל, נדמה כאילו היא מנסה להראות להן – או לנו – את התקרה. הייתי שמחה לראות את הצלחתן של אותן שלוש נשים על אף המצוקה כשהזרקור מאיר דווקא את הניצחון, לא לקבל תיאור במכחול נוגה של פסנתר עצוב את המצוקה שהעמידה אותן עם הפנים לקיר, ובגינה הן נאלצו לגרום לזה לעבוד, כאילו זה הסדר הטבעי של הדברים. רק בדקות האחרונות של הפרק לצלילי מוזיקה אופטימית, הצלחתי להבין מה הן עושות בחייהן, שזיכה להן את המעמד של לעמוד במרכזו של הדוקו, מהלך שמנותק ממקומו הטבעי בעלילה.

מקוממת אותי יותר שעת השידור התמוהה של הסדרה המושקעת - יש לציין - הזו. איפשהו בין איך הכי טוב להוציא את הריח הרע מהמקרר של אודטה לבין מומחים עם סגנון ומסוגננים עם מומחיות. לשים את התכנית בשעה שבע בערב, זה כמו לומר – זו שעתכן לזרוח, נשים, זוהי משבצת עקרות הבית שלכן. צאי וראי כיצד נשים אחרות עושות את זה בעולם הגדול, בזמן שאת מכבסת-תולה. אין שום סיבה שסדרת תכניות כזו לא תזכה למקום ראוי בדיוק איפה שלינוי בר-גפן מביאה תחקירים על מים, שמסתבר שגם נשים שותות - במרכז תשומת הלב.

"אימפריה קטנה שלי", אם לשפוט לפי הפרק הראשון, הוא לא סיפור של תקווה, הוא סיפור עצוב. הוא לא סיפור של הצלחה גדולה, הוא סיפור של כורח. של להגיע לקרקעית לפני שמגיעים לפסגה שנמצאת איפשהו בגובה סביר מעל פני הים, והיא לא חייבת להיות כזו. הסיפורים הנוגעים ללב ולנפש, בעיקר לנפשן של נשים שחטפו את התקרה הזו בראש פעם או פעמיים, לא חייבים להיות סיפורים שמצויירים מתוך מצוקה, הם יכולים להיות חזקים ואיתנים, בדיוק כמו הנשים שחיות אותם ורואות טלוויזיה מסתבר, גם אחרי שבע בערב.

"אימפריה קטנה שלי", סדרת התעודה של חנה אזולאי-הספרי. ימי א' - ג', ערוץ 2, 19:00