כישלון מפואר

בין אם ירצו ימי ויסלר ונעם ענבר ובין אם לא (וסביר להניח שלא), אלבום חדש ללהקת הבילויים, שני במספר, הוא "אירוע": הוא מלווה ומתוקשר, מבוקר ונצפה, מנותח ומבותר. זו לא עובדה מובנת מאליה שניתן להקל בה ראש - "שכול וכישלון" (על שם ספרו אכול התסכולים של י"ח ברנר ז"ל) הוא מתקפה ממוקדת ומדויקת בהרבה מאלבום הבכורה של הבילויים - חריפותן של המילים מאיימות לשרוף את הפנים המסמיקות לנוכח טקסטים כמו "תנשב רוח".

ועדיין, למרות היותם של הבילויים נטועים עמוק בצידו סקול האבנים והטוקבקים של הקשת הפוליטית, אפשר לומר שאוהבים אותם; אותו "קהל" שאמור להיאסף לכיכר השוק המרכזית בכדי לשמוע דעות, אכן מגיע בשביל ויסלר וענבר. מעבר לכך שזו בשורה משמחת עבור התרבות הישראלית (עדיין לא בהיקף רחב מדי, אבל אופטימיות זו לא מילה גסה מחוץ לתל אביב), זהו גם הישגם הגדול של הבילויים, שנמצאים כאן "לא בשביל לדבר אתכם", גם אחרי האלבום הראשון. אפשר לקרוא לזה אומץ, אבל קשה להאמין שאצל הבילויים נדרשה איזושהי החלטה קונקרטית בדבר "הגישה". הסאטירה והמחאה טבעיים להם כמו הצורך לשתות (או לכבוש אדמות, במקומות מסוימים).

הטבעיות הזו בעיסוק בנושאים כל כך קשים לעיכול בשיח הציבורי, היא שהופכת את הבילויים ללהקה שבה הטקסט קודם לכל, אבל תהיה זו טעות לחשוב על הבילויים כלהקה שהזדקקה ללחנים רק כי הם לא ידעו לכתוב שירה או מחזאות (או כפי שהגדירו עצמם בראיון ל"הארץ" כקולנוענים מתוסכלים). "שכול וכישלון" הוא מניפסט מדויק וסאטירי, מסונכרן מוזיקלית וטקסטואלית, שהופך את הרגע שבו ענבר דוגם את "סע לאט" ("באב אל וואד") לקתרזיס סאטירי מושלם על ישראליות מרוסקת. וזו רק ההתחלה.

הקאנטרי השמח של "חיליק פורצלינה" הוא ליווי מושלם ל"טנדר עם הבלונים שמוביל את הגופות". השימוש המושכל בהיפוך המשמעות המוזיקלי מגיע ב"תנשב רוח", שעוסק במבוגר המספר לילדו על פשעי מלחמה שביצע: הטקסט המצמרר ("נכון שהחזקנו אותה מאחור, זה היה לצרכי ביטחון"), שמלווה בגיטרה אקוסטית נוסח שירי מדורה פלמ"חניקיים אמיתיים, ששרו "סובב לו סובב לו הפינג'ן", ונגמרו בטבח.

בעוד הטקסטים הם חץ בעורף של הציונות, הלחנים והעיבודים של הבילויים (בהפקה המתבקשת של אביר הבלקן תמיר מוסקט) הם חשיפת הפרצוף האמיתי של המיינסטרים בישראל, שהרי הלחן של "תנשב הרוח" בנוי במדויק על נקודת הג'י של הפלייליסט הלועזי (למשל, "First Day of My Life" של ברייט אייז). ככל שזה הגיע למוצב הקדמי של החשיפה בישראל, כלומר הפלייליסט, חשיבותם של הטקסטים התמוטטה כמעט כמו הבורסה. הבילויים מאמצים את הלחן הפשוט, המחליק בגרון, ותוקעים בו אצבע משולשת בגודל טבעי.

חבל שאם לא חציו השני של האלבום הרדום מוזיקלית ("שירו של האנץ","עצות של אמא") כמעט כולו, אפשר היה להכתיר את "שכול וכישלון" לא רק כהישג טקסטואלי חשוב, אלא גם כמחאה מוזיקלית מבריקה.

חשיבות היצירה מתבטאת לא רק באיכותו של האלבום בפני עצמו, אלא ביצירות שהיצירה מתכתבת איתן: האסוציאציות הראשונות לטקסטים של הבילויים, שלעולם מגיעים בגוף ראשון ולא מוטחים כלפי איזשהו גוף בחלל העולם, מובילות לשתי דמויות מאוד מובחנות: הראשונה היא של חנוך לוין ז"ל, שקל מאוד לדמיין אותו כותב משפט כמו "רצון הרוב הוא שהמיעוט יכין לנו תה". הבילויים מצטיינים בציור מחאה פשוטה, נעדרת מטאפורות על גבי דימויים. כמו לוין, הבילויים מבינים שחשיבותה של בעיטה לאשכים נמצאת רק בעוצמה שלה. ממילא אף אחד לא זוכר אחר כך כלום.

הדמות השנייה שהבילויים מעלים באוב היא של להקת "ישראל", שפעלה בירושלים בסוף שנות ה-80 (ומאז הבליחה לעתים רחוקות). קשה להיזכר בלהקה שהיא לא ישראל, ש-95 אחוזים מהטקסטים שלה מכוונים בכדי להגיד משהו, ללא פילרים פסוודו רומנטיים ומילות נחמה להרמת המורל הלאומי. כמובן שבשדה הזה הבילויים חשובים פי כמה מ"ישראל", שכן קשה לדמיין את ישראל מתראיינים באותה תדירות, ועדיין מקפידים לחזור בכל פעם על עוולה יהודית אחרת. השדה התקשורתי שבו פועלים הבילויים הוא מסרס דעות בעוצמות בלתי הגיוניות בעליל, רק שאותם זה מעניין כמו שחשוב להם מי יזכה בכוכב נולד 4, או 7, או מה שזה לא יהיה: הם לא כאן כדי לבדר אותנו.

אחת לכמה שנים קמה לתרבות הישראלית דמות שמבטאת את הרוח התקופה הפנימית, של שכול, כישלון, אובדן דרך ורצון כללי לדפוק את הראש בקיר. בין שדרות לקריית שמונה, מוצב נח"ל בחרמון ובית קפה בתל אביב, אנשים מחפשים את המלים הנכונות שיוכלו לקחת אותם מעבר לפובליציסטיקה דמגוגית של המגייסים והשולחים, מגישי החדשות ומגידי העתידות ("בקיץ תהיה מלחמה"). לעתים רחוקות הדמות הזו מבוטאת בצורה מקסימלית במוזיקאים, לעתים רחוקות עוד יותר מדובר במוזיקאים שמסוגלים לחורר את השררה בחרבות דקות טבועות רעל כנה ואותנטי. זה לא שהבילויים לא חפים משגיאות או תמיהות ופספוסים. זה רק הופך אותם לאנושיים, כמו שגיבורים אמורים להיות.

הבילויים, "שכול וכישלון" (NMC)