"לנצח את היטלר" הוא המון דברים, אבל הוא איננו ספר. הוא מצע למפלגה אוטופיסטית שאולי תקום ואולי לא, הוא פנקס שחור של חיסול חשבונות פוליטיים ואישיים. יש בו גם קווים למאמר מעניין על מקורותיה של הגזענות היהודית- דתית בארץ ישראל, ובנוסף לכך, הוא גם משוך בחוט אוטוביוגרפי בעל יומרות ספרותיות, על התבגרותו של פוליטיקאי דעתן בביתו של שר מאוד עקבי ודי נייטראלי. הרבה חשבתי כיצד נצטרפו יחדיו כל האלמנטים האלה עד שהבנתי: בסופו של דבר, הספר (אני קורא לו כך לשם נוחות) הוא תיעוד די מסמר שיער של נרקיסיות, הכחשה רגשית ועיוורון עצמי מלא.
בספרו "מעשה האמנות בראי הפסיכואנליזה" אומר פרויד כי בבואו לדון באמנות הוא מוכרח תחילה להדגיש כמה קשה ומתסכל לאדם הממוצע לספק את כל צרכיו ממילא. על כן הוא מאפיין את נפש היוצר כסובלת תמיד מאיזה חסך כה חריף עד כי תעדיף עיסוק באמנות על פני מילוי צרכים דחוקים כמו מין, פרנסה, סטאטוס, אוכל ושינה. הוא מנסה לומר כי יש איזה עוני, אוברדראפט מגורה ותמידי, שרק הוא יכול להסביר את עצם המעשה, ההשקעה האנרגטית, בהפקת דבר כמו ספר. פרשנות זו פוגשת את המחבר הנדון במקום מוזר ביותר. לכאורה בורג אדם ממומש מאין כמוהו, אב למשפחה פורייה וגדולה, איש אשכולות בעל קריירה עשירה ומגוונת. האיש היה יו"ר של כמעט כל דבר בסביבה, לבד מהרשות הפלסטינית. והנה בכל זאת הוא מוציא ספר שני. בכל זאת חלה עליו איזו חובת הוכחה שאפתנית שאין לה סוף ומעבירה אותו על דעתו.
יש משהו מגוחך בפולמוס הסוער שעורר ספרו האחרון של בורג במקומותינו. מגוחך בעיקר משום חוסר הרצינות הגמור של האיש וספרו. בורג התכוון לערוך בספרו את הסינתזה הגדולה של הישראליות, להכיר מחדש את הגולה המשכילה לילדי הארץ שהתכחשו לה. אבל החוטים כל הזמן נפרמים לו: פה יש לו איזה חשבון ישן לסגור, שם איזו צ'אפחה חמה להעניק - וישנן גם היומרות להיעשות סופר חשוב שמפריעות לו. באופן אירוני, מה שבכל זאת עולה בידו של בורג זה לשרטט דיוקן של דיסאינטגראציה, חוסר התאמה פנימית. בעמוד אחד הוא מוקיע מכל וכל עמדה מסוימת רק כדי לצדד בה, או להגשים אותה, בעמוד הבא. דוגמאות לא חסרות: בעמוד 40 אומר בורג: "תבינו את הפרץ העצוב של פולחן המוות היהודי, המשיכה הכמעט אירוטית שלנו, על סף הפורנוגראפיה, אל המוות וגופותיו" ובעמוד הבא, עמ' 41 משורר: "הניצולים שהיו שם... מטפסים בקושי החוצה מתוך הבורות, המשרפות וקברי האחים, כשהם נשנענים על סולמות הזיכרון ונאחזים, כדי להותיר לדורות שיבואו את זעקתם". ממיטב הקלישאות החבוטות של טקסי הזיכרון.
בורג תופס את גוף האומה כגופו שלו. "במשך שנים מיתנתי מאוד את עמדותיי כדי למנוע קרע בגוף האומה." האם באמת מישהו יכול להעלות על דעתו כי שינוי עמדות של בורג היה קורע את האומה לשניים?
השמאלנות ההומניסטית שלו דומה יותר לאופן בו אדם אוהד קבוצת כדורגל. קודם כל, שנאה יוקדת וחסרת פשרות לאוהדי המועדון המתחרה, או כל שאר המועדונים, במקרה הזה: "כולם יהודים, כולם רוחניים... חרדי הגטאות בתוככי ירושלים, עבור בקנאי הגבעות מאמיני העץ והאבן של יהודה ושומרון וכלה בניו אייג'ים של תל אביב ואשראמי הודו... ומעל לרובם מרחפת עננה חמוצה של בורות כואבת." (עמ' 31). הוא מנאץ בברוטאליות גם אישים בכירים מהעולם הפוליטי, כמו בדבריו על שמעון פרס, האיש שהכניסו למקצוע: "זה שיכול להצדיק כל דבר והיפוכו" (עמ' 267), או על אבא אבן: "ככה זה לפעמים בחיים: כשאתה נסחף אחרי המלל הריק אתה מגיע למחוזות שלא ממש רצית בהם" (עמ' 45), הוא מטיף למומחה לשפות מקיימברידג'. הפוסל במומו פוסל?
אין לי ביקורת
אי שם לקראת הסיום, מצאתי שורה אחת שמסגירה את מהות הספר. אחרי שלל תיאורים של האווירה הליברלית והנינוחה בבית יוסף בורג ז"ל: "היתה לי ילדות נהדרת גדלתי במקומות טובים, עם אנשים יפים, מוקף בטוב" (עמ' 183), לפתע כאילו גואה בו איזה הכרח פנימי להודות "שהמחמאה הגדולה ביותר שלו [של בורג האב לבן] היתה 'אין לי ביקורת'. אבל תמיד היה לו משהו לומר: ההיגוי לא נכון, העניבה לא באמצע, צבע העיניים לא נכון" (עמ' 358). בשביל להבין כמה חשוב המשפט הזה להבנת נפש הסופר צריך לקרוא את הספר ולהיווכח באיזה טון מתייפייף או נלהם הוא כתוב עד אותו רגע - ופתאום מגיע משפט כל כך פשוט וצורב. בקטע כה קצר מכווץ הכאב וחוסר הסיפוק של חיים שלמים. התיעוד האוטוביוגראפי שנסה בורג לשזור בספרו מסתכם בזה צבע העיניים הלא נכון. אבל בורג מעדיף להטיף לאומה שלמה כיצד עליה לנהל עצמה מוסרית, להתפלל לתיקון עולם ולהאשים את אמריקה בג'נוסייד הראשון במערב. זהו כובד המטען של חובת ההוכחה לה הוא נדרש כדי לסלק מעליו את המשפט המוחלט הזה של האיש שהביא אותו לעולם: מר "אין לי ביקורת".
אני נמשכתי לתהות על חידת אישיותו של אותו אברום שאפתן, חובב שררה ורודף תשומת לב. הרבה סבלתי בקריאת הספר אבל משהו לקראת סופו הסתבר לי אותו דחף עצום שיש לבורג להוכיח עצמו בפני עולם שלם ללא לאות ובלי גבול. כלוא בין הצורך להצדיק את אביו היקה והפשרן ולתבוע את עלבונו מחברה שאינה מכירת-תודה, לבין ההכרח להוכיח את זכות קיומו כנגד אותו ביטול של האב מול פניה של הישראליות החדשה, הצברית ובראשה אברום הבן בעצמו. מכאן בכל פעם שמופיעות המילים: "גרמניה", "עבר" או "שואה" יש להמיר את המילה באבא, ובכל פעם שהמילה המופיעה היא: "אנחנו", "ישראל" או "הווה" אמרו אברום ותראו כיצד המשפט פתאום מסתדר. לדוגמה: "אני חושש שאם לא ינותק הקשר בין העבר הטראומטי והאפל לבין ההווה הפסיכוטי שלנו המצריך טיפול נפשי מהיר ומעמיק הכשל החיסוני יימשך לעוד כמה דורות נוספים, וחבל" (עמ' 368), או למשל, בעמוד 372: " ביום שבו נצא מאושוויץ ונקים את מדינת ישראל החדשה, אנחנו חייבים לשחרר את גרמניה מכלאנו". לאור פרשנות זו ניתן לקרוא את הספר בקריאה ממצה הרבה יותר וללמוד לא מעט על מה שטורד את שלוותו של המחבר.
לסיום, כמו בכל סרט אימה טוב, גם כאן ישנה הבטחה לסרט ההמשך שיהיה סיוטי עוד יותר מקודמו: "ואולי זאת הזמנה לכתיבת ספר נוסף על חזון יהודי גרמני לעולם טוב יותר" (עמ' 373) ומפחידה אף יותר ההבטחה הבאה: "אחרי כמה שנים של ניקוי המערכת אפשר יהיה לגשת לאט ובזהירות אל תוככי קרביה של המערכת הפוליטית כדי לנקות ולתקן גם אותה" (עמ' 368). אני לא בטוח מה מפחיד יותר, שאברום יהיה לראש ממשלה בישראל או שיעשה "רק" לסופר.
"לנצח את היטלר" מאת אברהם (אברום) בורג. הוצאת ידיעות אחרונות