פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרוטסטנטי

      פקחי עיריית ת"א באו וסגרו אתמול את דלתות פאב "המנזר". אורי יואלי, ברמן ולקוח, מפגין על זכותו לשתות בירה בארץ הזו

      אתמול בצהריים קיבלתי הודעה: סוגרים את המנזר. אשר יגורתי בא. דלתו של הפאב בו הייתי לקוח קבוע 14 שנים ועובד מזה חמש שנים נאטמה. צו בית משפט ונימוק שנשמע הגיוני לגמרי ליוו את המהלך הזה: למקום לא היה רישיון עסק, והוא היווה מטרד רעש לשכנים. ואת מי זה מעניין, פאב, הרי יש ניצולי שואה, ופליטי דארפור, וקסאמים, וכיבוש, ועוני, ובכלל.

      הכל נכון, ובכל זאת. כי הרי את רישיון העסק ביטלה העירייה תוך שהיא מציבה תנאים בלתי אפשריים לחידושו, ובעקבות המדיניות המוצהרת שלה: מקומות בילוי צריכים להיות מרוכזים במתחמים מבודדים ורחוקים ככל האפשר מבתי מגורים. הפאב הקפיד לצמצם למינימום את ההפרעה שלו לסביבה, ורחוב אלנבי הוא לא בדיוק המקום השקט ביותר בתל אביב.

      תסריט אופטימי: מחוץ לדלתות הפאב הסגור נאספים אוהבי המקום. הם קונים בירה בפיצוצייה שממול, יושבים ומזדהים עם המאבק. 'שביתת השתייה' הזו תופסת תאוצה, ולאחר כמה ימים כל הרחבה הנושקת לרחוב אלנבי מתמלאת באנשים. עוד כמה ימים, והכיסאות המאולתרים וחבורות הידידים והשותים מגיעים עד פינת קינג ג'ורג'. בעירייה מבינים שזו טעות, שאנשים נאבקים על זכותם הלגיטימית, לבחירה חופשית באופן בו הם מעבירים את שעות הפנאי שלהם. המקום נפתח, תוך הקפדה על כך שיפריע כמה שפחות לשכניו. כולם מנצחים, כולם מרוצים.

      תסריט פסימי: המאבק נכשל. העירייה ממשיכה לאכוף את מדיניותה, בכל הכוח. מרכז העיר מתרוקן מפאבים לא מסחריים, והופך לאזור מגורים. השיכורים מסתובבים ברחובות. אוהבי המנזר, הלקוחות, העובדים ובני הבית, נותרים ללא מקום שהעניק איכות לחייהם בעיר. כולם מפסידים.

      בית הכנסת

      אני מתעקש להיות אופטימי. הזכות לשתות, לשמוח וליהנות היא לגיטימית. המאבק עוד לא הוכרע. עוולות כל העולם לא יחדלו להתקיים, אין דאגה, אבל המנזר לא היה מקום שמתעלם מהמציאות, רק כזה שהופך אותה לנסבלת יותר. זה היה בית עבור עובדיו ולקוחותיו, מרכז תרבות ופנאי עבור מי שחיים, עובדים, יוצרים ואוהבים את העיר הזו.

      לפני כמה שנים קראתי ראיון עם אחד מיזמי חיי הלילה המובילים בעיר, בו הגדיר את הברמנים שלו כ'מכונות מכירה', כאלה שתפקידם העיקרי הוא לגרום ללקוחות חסרי הבינה להוציא כמה שיותר כסף בכמה שפחות זמן. לעולם לא הרגשתי כך במנזר, לא כלקוח ולא כמוזג. המקום הזה היה קיים עבור הלקוחות והעובדים, וקנה המידה להערכת משמרת טובה או גרועה לא היה לעולם צלצול הקופה הרושמת. אנשים השתמשו בו כנחמה ומשענת ברגעי משבר וטרגדיה וגם כמקום בו יכלו לחוות שימחה ואהבה. הוא היה חלק מאורח חייהם, פאב שכונתי, לא כשם מותג אלא כמהות. מחירים זולים, כבוד לאלכוהול, ללקוחות ולעובדים, אפס סובלנות כלפי אלימות, פשטות נטולת יוהרה, אלה התנאים שהפכו אותו לאחד המקומות המוערכים ביותר בעיר, למוסד עירוני המחזיר לקהילה הרבה יותר ממה שהוא לוקח ממנה.

      העיר הזאת משתנה אל מול עינינו. מתחמי הבילוי אותם מקדמת העירייה הם איזורי מדבר עירוני, מקומות גסים והמוניים, הפועלים על פי אופנות וכוחות שוק. אני, והרוב המוחלט של באי המנזר, איננו מוצאים את עצמנו בהם. עבורי, עבורינו, שתיית בירה בפאב אינה בהכרח בילוי, אלא חלק חשוב מחיינו בעיר ובמדינה הקשה הזו. ואנחנו חלק מהמרקם העירוני והתרבותי של תל אביב, לא עלוקות על גבה של העיר.