קומוניסט

הגיון פשוט הוא בדרך כלל מה שנותר לך כשכל ההתחככויות שלך גמרו לעשות את סיבוב הדאווין שלהן והלכו עם מישהו אחר, טוב ועשיר ממך. הגיון פשוט הוא כל מה שנותר לך בסוף של עוד יום מחורבן. אותו היגיון הוא גם זה שיסביר לך איך בדיוק הכל השתבש והיה ותהיה קשוב מבעד לטרוניות הכעס העצמי, הוא יראה לך דרך אל הפשטות. מפושטק לפשוט, פשוט להפליא, כמו פעם, כשאנשים בסך הכל הסתפקו במועט. חשבו ופעלו בהיגיון. קומון. תודה לאל שהוא קיים. משנת 1994 הבנאדם לא מפסיק לשניה. לעיתים הוא חופר וחוזר על עצמו, לעיתים מביא בקלאסיקה מיידית ולעיתים רחוקות יותר צועד ונעלם במקומות שהיפ הופ נשמר מהם כמו מאש. וחוזר. תמיד הוא חוזר. לקומון היו ונותרו שתי תכונות עיקריות שמנחות אותו במסלול בו הוא צועד יותר מ-13 שנה - צניעות וסקרנות.

קומון, בניגוד להרבה מאד אנשים, לא נותן לביקורות לעלות לו לראש ומשם ליפול על המחברת בצורת חרוזי 'תסתכלו עלי' דבילים. להפך. האיש, סוג של דוקומנטריסט, שלא מתנשא על מושאיו ורושם אותם, בפחם שחור ובקווים מחוספסים, בכל אחד משבעת אלבומיו. גם היום הוא ממשיך להסתקרן מהאנשים הפשוטים, אלו שבפינות הבלוקים, אלו שחוזרים הבייתה מיום עבודה עם הכל למעט תקווה בליבם, אלו ששברו להם את הלב, אלו ששברו את הכלים וכבר לא משחקים במשחק השוחק הזה של לחיות באמריקה. הוא עדיין זוכר כמה אהב אותה פעם מזמן. ואיך האהבה הזו - לא משנה כמה פעמים הוא יתהפך - לא תניח לו לעצמו בלילות האלו ממלמל את המנטרה, "I Used To Love H.E.R"

מי שהחל את הקריירה שלו באחד משירי ההיפ הופ הנוקבים והחכמים שנכתבו בעשור הקודם, ממשיך את החיפוש שלו אחרי ארץ לעולם לא, הנצח שעובר השזור כחוט השני בין התחייה מחודשת, קרקסים חשמליים, אלו שמבקשים ממך דולר בעיניים כבויות, כמו מים לשוקולד. ולהמשיך להיות. הכל בשביל להיות בנאדם בסוף היצירה שלך. להיות שלם עם מה שעשית וגם להצליח לגמור את החודש. בדיוק פה נכנס שותפו של קומון, האיש שכולם אוהבים לשנוא בראיונות ונהנים כל כך ממה שהוא מוציא תחת ידיו, במידה והוא לא מתרברב בסט הארנקים החדש שלו. קנייה ווסט, קצת לא נעים לומר, תופס את מקומו של ג'יי דילה, וזה לו התקליט השני ברציפות בו הוא שם את קומון במקום הראוי לו. כמה פשוט, ככה טוב. לאחר "Be", אלבום שמתקרב לשלמות, קומון ו-ווסט חוזרים בהמשכון, שהדבר הרע היחידי שניתן להגיד עליו הוא עטיפתו המקוממת בכיעורה. בפנים הכל מתוק כמו כנאפה מהבילה מרמלה.

ממש כמו קודמו אין ב- "Finding Forever" מקום לפילרים. כל אחד מתריסר השירים באלבום הזה מספר סיפור. ביניהם יש כאלו שמתעלים לרמת הסיפור החזק והטוב שחיכה למאיר אריאל באוהלו לאחר השמירה, כמה מהם יעלו חיוך שוקולד מריר, אף לא אחד מהם יגרום לכם להגיר ריר בשעה שאתם נותנים עבודה על אחוריה של עוד מישהי בעוד מועדון, אך יגרום לכם להזיל דמעה נוכח הנצח הזועם בעיניה של נינה סימון, למשל. מוזיקה למבוגרים, אני מניח שאתם יודעים למה הכוונה.

"The People" , הסינגל הראשון מהאלבום, הוא כנראה גם השיר הטוב ביותר בו, למרות שכמה מועמדים להחליפו קופצים עליך בשמיעות הבאות. בשיר הזה ישנה סגירת מעגל עבור שני היוצרים שחתומים על האלבום הזה. ווסט מוכיח כי מגע המידאס שלו לא הועם כשזה מגיע לאפשרויות היצירתיות שאפשר להפיק מדגימה, ועוד כזו קלאסית; וקומון מתכתב כאן עם גיל סקוט הרון. הסינגריה של שניהם מצליחה לעשות את הלא יאמן, להוציא שיר שווה ברמתו לעוצמות המדהימות המגולמות ב- "We Almost Lost Detroit", אולי השיר הכי יפה של הרון.

דוולה, עוד שותף וותיק מביא את הנשמה של כל אותם גיבורים אלמונים, האנשים הפשוטים, אלו שמחזיקים את הכל בחיים. שבע שמיעות והשיר הזה רק גדל. הרף הגבוה נשמר בעקביות גם באלו שבאים אחריו. לילי אלן, הדבר היחידי באלבום שעלול בתחילה להיחשד כגימיק, רוכבת שוב על ביט נוצץ באיכותו של ווסט (כוסאימו, את הטובים ביותר שלו הוא תמיד שמר לעצמו ולקומון) ונותנת לקומון את המרחב לספר שלושה סיפורים על שלושה אנשים שונים-דומים. בחורים נחמדים, אתם יודעים עם מה הם גומרים - עם המחשבה מגרדת הזו על כמה הם רוצים אותה שוב. ואז מגיע וויל איי.אם ומביא פה וואחד בומבה (אל תתנו לקלישאת השמיעה הראשונה להטעות אתכם) באחד מהשירים הכי ג'יי דילה-ים של קומון, בוא הוא שוב מספר על בחורת האיכות האחרונה ששברה לו את הלב. בצניעות, וויל כמו מוזיקאי אמיתי, יודע על אלו נקודות ללחוץ, מבלי להתאמץ כדי להוציא את קומון הכי טוב בעולם. שיר מדהים.

אחריו מגיעה סוג של אתנחתא בה ווסט וקומון נותנים עוד שיר על עיר הולדתם, שיקגו סופרסטראז, משל היו האחים בלוז. מיותר, במיוחד לנוכח מה שמגיע אחריו - אחד משירי ההיפ הופ הטובים של השנה יחד עם אגדת ההיפ הופ, די ג'יי פרמייר. בלי שום קשר לראפר באותו שם, את "The Game" צריכים ללמד באוניברסיטה במסגרת הקורס: 4 האלמנטים של ההיפ הופ ודרכי ביטויים בתרבות. כל שנייה בשיר הזה מסתכלת להיסטוריה בעיניים ומזכירה משהו מההתרגשות של הרכבי ג'אז חד פעמיים מקליטים משהו טוב באולפן. כולם יודעים, כולם שומעים, כולם עושים את עבודתם על הצד הטוב ביותר. איזה כיף. כיף כמו לשמוע את בילאל (יא אללה לאן הוא נעלם הבחור הזה?) יחד עם קומון, חד מתמיד, כשהוא מספר עוד סיפור מהצד הלא נכון של המסילה.

ואז מגיע "So Far to Go". דיאנג'לו, מי שעושה את השיר הזה עלול למצוא את עצמו מככב, לא כזמר, אלא כהשראה לעוד סיפור של קומון, שנגמר רע . לא יודע אם זה הסמים, ובאילו סמים בדיוק מדובר אבל משהו לא טוב עובר על מי שסומן לפני די הרבה זמן כמושיע הגדול של מוזיקת הסול המודרנית. אנחנו עדיין מחכים. החלק האחרון של האלבום הוא סוג של נחיתה לא רכה, לעיתים מערערת, לעיתים גורמת לחיוך של פעם לקפוץ ולמתוח שרירים בפנים היגעות. ב-"Misunderstood" קנייה חוזר למי שכבר פירנסה כמה ביטים מעולים שלו ונינה סימון שוב עושה את הקסם שהיא עושה. ג'ון לג'נד, אחד שנשמתו צרורה בצרור הגדולים של הסול, ממשיך אותה בצורה בגורמת להעריך את המפיק החייכן והיהיר שעומד בצד השני של הקונסולה. קנייה הצליח לשחרר עוד קלאסיקה מקלאסיקה.

קומון שמגיע לשיא יצירתי נוסף בשיר האחרון המסורתי, יחד עם אביו, שתמיד סוגר את האלבום. אני לא יודע מה זה אומר על הזמנים בהם אנו חיים, אבל לוני פופס נשמע לראשונה, טיפה חסר תקווה, עייף. אולי הוא יודע משהו שלנו עוד אין דרך להתחיל להבינו, אבל הצמרמורת בפנייתו לבנו עדיין טורדת את המנוחה ובו בעת שמה את הנפש במקום מזוכך. סתירה שיכולה להתקיים רק בין כותליה של יצירה של אמן אמיתי, לא באריזתו המרשרשת של עוד מוצר. נראה כי קומון סוף סוף מצא את הנצח שלו, לפחות עד האלבום הבא.

Common, "Finding Forever"