הקלאסיקה של ג'ון לנון: באסה או קלאסה

יש הרבה סיבות לשנוא את יוקו אונו. ככל הנראה מדובר באישה איומה וסכסכנית; האבטיפוס של הבחורה שתקועה כטריז בין חברי הלהקה ומסכסכת בין בחיר ליבה לחבריו, רק על מנת לראות כיצד השפעתה עליו מהלכת קסם, או לחילופין, להרוויח קצת יותר זמן איכות איתו.

האמת היא שיוקו אונו כמיתוס משמעותית יותר מהתפקוד של אונו הלכה למעשה בפירוק של הביטלס. זה אולי נוח לזרוק את כל הרפש על האמנית היפנית הכעורה, אבל עוד לפני שיוקו שיחקה תפקיד מרכזי בחיים של ג'ון הביטלס הפכה לסיר לחץ שקשה לתפקד בתוכו וחישב את קצו לאחור, כשהפירוק היה בלתי נמנע. כמובן שליוקו היתה השפעה חזקה על ג'ון, אבל לא בהכרח שלילית (ודי אם נזכיר את "The Ballad of John and Yoko", או את "פלסטיק אונו בנד", הסולו הראשון והפנטסטי של לנון. חוץ מזה אני מחבב את "Walking on Thin Ice" שלה).

אי לכך, נותר לי להאמין כי ההשלכות הללו הן לא יותר מרציונליזציה לעובדה שיוקו היא טיפוס שמעורר באופן מיידי אנטגוניזם בצורה בלתי רגילה. לא מזמן היא השתתפה בפאנל אצל לארי קינג ב-CNN, שכלל גם את פול מקרטני ורינגו סטאר, והסלידה שהיא הצליחה לעורר על ידי תשובותיה האנטיפטיות והחמיצות התמידית על פניה, היא בהחלט חריגה. לכל הרוחות, יוקו היא אישה כה דוחה, עד שאחרי כמה שנים איתה, אפילו לנון הפך לנרקומן.

למעשה באותן שנים - אמצע שנות השבעים - כשג'ון היה מכור להירואין ועזב את הבית לטובת חיי הוללות עם הארי נילסון ורינגו בקליפורניה (שתועדו היטב באלבום "פוסי קאטס", שגם זכה לעדנה מחודשת בשנה שעברה עם ביצוע מחודש של דה ווקמן), כמעט ובאה לו הגאולה - מדובר בשנים בהן לנון היה המחוספס ביותר ביצירתו מבין כל יוצאי הביטלס, אולם למרבה האכזבה הוא חזר לניו יורק וליוקו, והשאר היסטוריה. לו זו בלבד שהוא נרצח שם, הוא גם הקליט ביחד עם יוקו את "Double Fantasy " - יעני, בלעדיך אני חצי בן אדם - זיכרון אחרון ודלוח מאחד היוצרים הגדולים שידעה המוזיקה הפופולארית.

אם יש רגע שמסכם יותר מכל את העלבון של האלבום הזה, הרי הוא טמון בשיר "Woman", הלהיט הגדול ביותר מתוכו ושיר שהפך עם השנים לזה שמנציח את יחסיהם של ג'ון ויוקו (והקבס שהוא מעורר בי לא קשור רק לעובדה שבכל פעם שאני שומע אותו אני נזכר בחנוך רוזן יושב למיכל זוארץ על השדיים). למעשה, לצד "Imagine", "וומן" הוא להיט הסולו הגדול ביותר של לנון. למה דווקא הוא ולא "Instant Karma" או "Working Class Hero". תזמון, חברים. תזמון (ותודה מיוחדת למארק צ'פמן שהשאיר אותנו עם הזוועה הזו).

נדמה שב"וומן" מנטרל מעצמו לנון את כל המאפיינים שהפכו לאורך השנים את היצירה שלו למשמעותית ומרדד אותם לכדי שטיקים; כל האלמנטים ישנם, רק שהם בטעם של חול - הפסנתר, השירה המעט מאנפפת, ההרמוניות הקוליות והפזמון הכובש. את כולם הייתי צובע בכחול וזורק לים. בן אדם, אתה כתבת את "Yer Blues", איך הדרדרת עד לכאן? אני אגיד לך איך - האשה הזו שלצדך, הטיפוס הכי פחות מעורר אמפתיה וחמלה על הפלנטה זכתה ממך לשיר אהבה מתרפס. ואכן, לא רק בתיאוריה הרעיון הזה נשמע לא אמין, אלא גם הלכה למעשה מדובר בשיר חסר כל חן, בדיוק כמו האישה שלכבודו הוא נכתב.