בסיסטית מחפשת להקה

כפי שכבר דווח כאן, בשבוע שעבר נפטר טוני וילסון, מי שהקים את חברת התקליטים העצמאית פקטורי ואת מועדון ההסיאנדה, והיה הכוח המניע בסצינה המוזיקלית המשתנה של מנצ'סטר. בתור מי שהחתים את ג'וי דיוויז'ן לפקטורי, הוא עמד מאחורי הפוסט-פאנק של העיר, וגם את מהפכת האסיד-האוס של 88' אפשר לייחס לו, בתור הבעלים של ההסיאנדה, אותו פתח ב-82' ביחד עם חברי להקת ניו אורדר. אחרי ארבע שנים כמועדון הופעות כושל למדי, הוא הומר בסופי שבוע למועדון ריקודים, עם ליין ימי שישי בראשות הדי.ג'יי מייק פיקרינג (M-People), שהשיקגו האוס שהשמיע התקבל מעולה אצל הרוקרים אחרי שבלעו כדור או שניים. אבל ההסיאנדה הפך לא רק למגה-קלאב האולטימטיבי, שעזר להגדיר את מה שלימים יהפוך ל"אומת הדאנס", אלא השפיע בצורה עמוקה גם על עולם הרוק.

השילוב בין אינדי, פאנק, Fאנק, מקצבי היפ הופ, שיקגו האוס ודטרויט טכנו, שינה בסוף שנות השמונים את משמעות המושג "להקת רוק", כשבחזית עמדה עוד להקה של וילסון: ההאפי מאנדייז (גם הסטון רוזס שילבו פופ פסיכדלי סיקסטיזי עם מקצבי האוס וגרוב שחור, אבל הם כבר מסיפור אחר). האגדה מספרת שטוני וילסון החתים את ההאפי מאנדייז אחרי שראה אותם בתחרות להקות בהסיאנדה בה הגיעו למקום האחרון. וטוב עשה, שכן המאנדייז היו הלהקה המסטולית, הבהמית, ההדוניסטית, הכאוטית והשמחה ביותר שמנצ'סטר ידעה מעודה.

ההאפי מאנדייז כמו מחקו בין לילה את הדכאון של העיר התעשייתית שזוהתה עד אז בעיקר עם מעמד פועלים גדול ומדוכא ומזג אוויר אומלל. הדור שגדל במנצ'סטר בשנות השישים גדל על טראומת ה-Moors Murders , בו רצחו בני הזוג איאן בריידי ומיירה הינדלי חמישה ילדים, אחרי שהתעללו בהם, והניב שני אייקונים מנצ'סטריים קודרים במיוחד: איאן קרטיס - סולן ג'וי דיוויז'ן שהתאבד – ונביא הדכאון האייטיזי, מוריסי. אבל כל זה היה לפני האקסטזי, ולפני ששון ריידר ובז השתלטו על העיר והפכו אותה ממנצ'סטר למאדצ'סטר.

השנים הראשונות של ההאפי מאנדייז היו מסיבה בלתי פוסקת, והאלבום השלישי שלהם, “Pills ‘n’ Thrills and Bellyaches”, שיצא בשנת 90' והופק בשיתוף עם פול אוקנפולד, הוא כנראה אלבום האקסטזי הגדול ביותר של כל הזמנים (אם לא בשביל קלאברים, אז לפחות בשביל ילדי האינדי שפיתחו חיבה לכדורים בתחילת הניינטיז). כולה שנתיים לאחר מכן יצא אלבום האולפן האחרון של המאנדייז, שהוקלט בברבדוס. הבעיה הייתה שעבודת אולפן מאומצת לא עמדה בראש מעייניהם של שון ובז בעת שהותם בקאריביים, ואפילו כריס פראנץ וטינה וויימות' (טוקינג הדז/טום טום קלאב), ששימשו כמפיקים, לא הצליחו לאחות את הקרעים שיצאו מהאולפן.

העלות המוגזמת של הפקת הפיאסקו הזה, “Yes Please!” שמו, ידועה בתור הקש ששבר את הגב הכלכלי של פקטורי וגרם לסגירת הלייבל. אבל ההאפי מאנדייז לא נעלמו מהשטח. מאז הגיעו בלאק גרייפ (ההרכב שגיבש סביבו ריידר בסוף הניינטיז), אלבום הסולו של ריידר, הסרט "אנשי המסיבות" של מייקל ווינטרבוטום, הופעת האורח של ריידר ב"Dare" של הגורילאז, הנצחון הגדול של בז בתכנית הריאליטי “Celebrity Big Brother” – שהוכיחה שאנגליה עדיין אוהבת את בניה הסוררים מהצפון - ועוד כל מיני שטויות.

עכשיו הם שוב כאן. ההאפי מאנדייז מודל 2007 הם שלישייה: שון ריידר (קרח ושמנמן, אבל כבר לא הר אדם חצי מפגר כמו בשנים האחרונות), בז (הרקדן ואיש המאראקס, קל תנועה ועושה מצב רוח כמו תמיד) והמתופף, גז ווילן. ברור שכל מה שצריך כדי שזה ייראה כמו ההאפי מאנדייז זה את שון ובז, אבל אם לוקחים בחשבון שבז לא עושה כלום, קשה שלא להרגיש בחסרונם של החברים האחרים, ובעיקר של הגיטריסט, מארק דיי. במקומם יש כמה חבר'ה חדשים שלא מופיעים בצילומי הפרומו מסיבות מובנות. אבל גם שון ובז הם לא אותם אנשים שאתם זוכרים מפעם – כי הם, לראשונה בחייהם, נקיים. זאת אומרת, לא על סמים.

כשזה מגיע לאלבומי קאמבק של להקות שממש אהבת פעם, נורא קשה להחליט מה דעתך עליהם. האינסטינקט הראשוני הוא להגיד משהו כמו "וואלה, זה לא כל כך גרוע כמו שחשבתי שזה יהיה", ולהיות ממש מבסוט מזה שזה לא נשמע כמו התקליט החדש של מירי מסיקה. הסנטימנט הזה כמובן שווה לתחת, ואז אתה נשאר עם הבלבול. אין שום דרך להאזין לאלבום הזה בצורה נקייה השואפת לאיזשהו סוג של אובייקטיביות, מה שאולי מסביר את הביקורות הכל כך חלוקות על האלבום. יש מבקרים שכתבו שזה הדבר הכי טוב שההאפי מאנדייז עשו מאז האלבום השני שלהם, “Bummed” מ-88', אחרים טענו שמדובר בפרפורי גסיסה אחרונים ומעוררי רחמים ושלטובת כל הצדדים עדיף להתעלם.

מה אני אגיד לכם? האלבום מתחיל טוב, עם הסינגל “Jellybean”, בו שר ריידר על הציצים שלו ומגיע בדיוק בזמן לפזמון אופורי כמו בימים הטובים. גם הקטע הבא, “Angels and Whores”, בו הוא צועק “Give Me The Real Thing!”, לצד סימפול האומר “I’m a drug-addicted alcoholic” , עושה את העבודה. גם אם ריידר אמר שזאת הפעם הראשונה בחיים שלו שהוא עושה מוזיקה (ומתראיין, מה שיותר קשה) כשהוא לא על קראק או הרואין - סקס וסמים הם עדיין הנושאים הדומיננטיים באלבום.

האלבום כולל עוד כל מיני קטעים מעניינים, אם אפשר להגדיר אותם כך. אם אתה במצב רוח טוב הם יכולים להישמע מגניבים ומצחיקים, אבל לא כדאי לשמוע אותם ביום רע. “Cuntry Disco” הוא מעין קאנטרי-גרוב בו נכנס ריידר לאובססיה בקשר לחלון חדר השינה של מישהי, על רקע גרוב עדין א-לה “Loaded” של פריימל סקרים עם סלייד-גיטאר. “Anti Warhole On The Dancefloor”הוא קטע דאנס מגניב, שמהווה סוג של שיא בחיבה הגדולה של ריידר למשחקי מילים. גם הפעם, האלבום מלא בהם, רק לא ברור אם איכותם ירדה או עלתה מאז שהוא סחי.

לצד הקטעים האלה, האלבום מלא גם בקטעים מסטוליים, איטיים ומשעממים כמו “Weather” או “Dr. Dick”, ויש גם קטעים ממש איומים, כמו קטע היפ הופ-Fאנק איטי בשם “Deviants” בו מבצע ריידר דואט עם הראפר הקליפורני היהודי מיקי אבלון, שהולך בדרכו של ריידר בתור משורר ביבים שיש לו הרבה מה להגיד על ההרגלים הנרקוטיים שלו.

זאת אירוניה מסריחה ומחורבנת, אבל יש להניח שהעובדה שטוני וילסון מת עוזרת במשהו למכירות, או לפחות ליחסי הציבור, של האלבום החדש של ההאפי מאנדייז. זה גם די מוזר ששון ריידר הוא זה שקבר את וילסון ולא להפך. בשורה התחתונה, גם אם האלבום החדש של המאנדייז הוא לא אסון, לא נראה לי שאשמע אותו עוד הרבה. מה שכן, הוא עושה לי חשק לקחת את "אנשי המסיבות" בדי.וי.די, בפעם המיליון. עם כל הכבוד לשון ריידר, נראה לי שבימים אלה הייתי מעדיפה להזמין את סטיב קוגן למסיבה מאשר אותו. בז יכול לבוא גם.

האפי מאנדייז, "Uncle Dysfunktional"
(Sequel)