האמן 17: ראובן גבירץ

עבודותיו של ראובן גבירץ (54), מוצגות בתערוכה "אמריקה" בגלריה של תמונע, הבוחנת את הווצרם של דימויים הקשורים לאמריקאיות בצילום הישראלי.

עם כל הביקורת על הזחילה הסרטנית לכל תחום בחיינו ממשיכה להדהים ולמשוך היא עדיין מספקת בעבורי הרבה פנטזיה. כשמנסים להכפיף את הדימוי האמריקאי על הנוף המקומי קשה להתעלם מהדיסוננס שנוצר.

בועז ארד ומעין אמיר, האוצרים, הציבו אותו ביחס לעבודות בתערוכה. הרגשתי שנושא התערוכה נפתח בגדול בעקבותיו, ואני מודה להם על כך.

אני אדם של תקופות: לפעמים אמן אחד משפיע עלי, ולפעמים אחר. בשנות השבעים והשמונים היו אמנים חשובים, קלאסיקות, כמעט קלישאות: קרוסבי סטילס ונאש, שיקגו, ומוקדמים יותר אלוביס, פיט סיגר, פיטר פול ומרי, ופולק אמריקאי לסוגיו.

אחד מהצלמים האמריקנים שהשפיעו עלי ביותר בזמן העבודה על "אמריקה". הייתי מצרף גם את הצלמים וויליאם אגלסטון ואדם ברטוס לחברתו.

עדיין קשה לי עם התוצאה. אני עדיין מתגעגע לרחש של סרט ההקלטה באולפן, ולתוצאה המתקבלת מהפילם.

המרחבים והעבודה החקלאית בקיבוץ

"לא באתי לעבודה מרצון לחשוף את ערווותה של אמריקה, עם כל הדברים הנוראים שהיא מביאה איתה", אומר ראובן גבירץ, זמר ומלחין בעברו (כולל נצחון בארוויזיון 79' כחלק מ'חלב ודבש' עם גלי עטרי). עבודתו של גבירץ עשויה להראות במבט ראשון כסדרת צילומים שנצברו במסע נוסטלגי מחוף לחוף באמריקה של פעם: לא ניו-יורק , לוס אנג'לס או מיאמי, אלא אמריקנה הנידחת כמעט, הלא אורבנית בעליל. דימוי שנע בין עיירות בסגנון טווין פיקס של דיוויד לינץ' לאמריקה של קורסבי סטילס ונאש. גבירץ זורק לפלייליסט המלווה אותו במסע גם את ווילי נלסון וג'וני קאש.

אלא שהמסע שגבירץ עושה מתרחש למעשה מתחת לאפינו, ברחבי הארץ. בחוף הים בתל-אביב, במגרש חניה בטבריה, או בכביש בין עירוני כלשהו בדרכו ממרכז הארץ לצפונה. המבט, כאמור, אינו ציני או ביקורתי במוצהר, אלא לכאורה מבטו של צופה מהצד, משוטט נוסטלגי.

את המסע החוף לחוף המשמעותי שלו באמריקה ערך גבירץ בשנות השבעים, על תקן של מוזיקאי ישראלי צעיר בסיבוב הופעות בין קהילות יהודיות בארה"ב. "בשביל מישהו שגדל בקיבוץ, ויצא לאמריקה הגדולה, היא היתה סוג של קסם". הדימויים מהמסע עדיין מזינים אותו כיוצר, אבל המוזיקה פינתה בהדרגה את מקומה לצילום.

גבירץ מעיד על עצמו שצילם המון לאורך השנים, "הבית מפוצץ מאלבומי תמונות". במרוצת הזמן, כשחשף את הצילומים למכרים החלו להעיר לו שהוא נמנע מלצלם אנשים. הוא התייחס להערה והחל להתרכז בצילומי אנשים, ואז ספג הערות על כך שהוא מצלם רק אנשים. "פתאום הבנתי שיש תשומת לב לתוך הצילום ולמעשה הצילום. זה כלי מצויין להגיד איתו דברים. התחלתי להרגיש שנוצרה הקשבה דרך הצילום. זה מאוד משמעותי. זו אנרגיה מסויימת שצלם מרגיש כדי להמשיך לעבוד".

התהליך בו החיבה לצילום הפכה לאהבה ולעיסוק מרכזי בחייו קרה באיטיות. "זה כמו לפתוח מעבדה עם עצמך. יש גירוי, נותנים לדברים להשפיע עליך, ונכנסים למעבדה עד שיוצא עשן לבן". השלב הבא, לפי שיטתו, הוא שלב הצימצום. ליטוש חומר הגלם עד שמגיעים למסר מדוייק.

במידה מסויימת גבירץ מתענג על פיסת האמריקה שמצא כאן, "אולי בגלל העבר שלי בקיבוץ. יש משהו במרחבים, בקשר לאדמה". ייתכן שגם עברו כמוזיקאי בשנות השבעים, בוגר להקת הנח"ל, שהושפע מאמני פולק אמריקאים, הקרין במידה מסויימת על הגישה המעט רומנטית. עם זאת הוא לא נמנע לחלוטין מביקורת: "אני מנסה להסתכל על המציאות בעניים מפוקחות. ההכפפה בין החקלאי מטקסס לחקלאי מראש פינה, לא תמיד עובדת".

הוא מוצא עניין דווקא באפשרות לעורר ספק ביחס לדימוי: "אני לא חסר מודעות לדבר הזה שאי-אפשר לעצור אותו. גם בחוסר ביקורתיות שלי יש מידה של ביקורת. אני בוחן איך האמריקאיות הזאת נופלת עלינו, איך היא נראית עלינו. זה נראה קצת פארש, כאילו עומד להתרסק עליך. מקדונלדס פה הוא לא בדיוק מקדונלדס והדודג' היא לא בדיוק דודג'".