פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      תהודת זהות

      "זהות אבודה", השלישי בטרילוגיית ג'ייסון בורן, הוא לא רק הטוב בסדרה, אלא גם האקשן המצטיין של השנה. רותם דנון מזדהה

      אווירת הקונספירציה והפרנויה המלווה את "זהות אבודה", הסרט השלישי בסדרת ג'ייסון בורן, מזכירה מותחנים משנות השבעים, בהם הוצג הממסד האמריקאי כמאיים ומרושע. ולא בכדי. לא רק שפול גרינגראס, הבמאי, ממשיך בכך את הקו האנטי ממסדי שלו שבא לידי ביטוי ב"בלאדי סאנדיי" ובאופן רלוונטי יותר ב"טיסה 93", שם הוצגה באופן כמו-תיעודי טיסתה של חברת יונייטד שנחטפה באירועי 9/11. שם, כמו בסרט הנוכחי, ראו איך מערכות שלטון גדולות, יקרות וכוחניות, נופלות שדודות מול כוחו של איש אחד. ההקבלה ברורה, בין אמריקה של אחרי ריצ'רד ניקסון, שיצר את חוסר האמון הגדול ביותר בממשל מצד הציבור – לזו של ג'ורג' בוש הבן, שהקים את המשרד לביטחון פנים ומצטייר כשולל חירות הפרט המושחת ביותר שישנו.

      סרטי "זהות" שואבים מהשפל שביחסי הממשל והפרט האמריקאי. כי בדיוק בשפל כמו זה ניתן לחדד את המאבק של הפרט מול המדינה, את המאבק לזהות אישית מול זהות קולקטיבית, ואת העובדה שכוח מוחלט משחית. נכון, גרינגראס ביים גם את הסרט השני בסדרה, אבל ב"זהות אבודה" נראה כאילו הוא מתחבר לרצונות האמיתיים שלו גם בכל הקשור לחזון האמנותי: מחוספס, ריאליסטי, עם נגיעות כמו-דוקומנטאריות. עם תקציב מנופח שהשמועות אומרות כי הגיע עד ל-130 מיליון דולר, הוא נודד בתזזית מטורפת בין לוקיישנים – בלונדון ובטורינו, במדריד ובמרוקו, בוושינגטון ובניו יורק. בורן חוזר בסרט השלישי הביתה, להשלים את המסע לגילוי זהותו, ולגילוי ערש היצירה שלו כשכיר חרב רצחני ונטול רגשות.

      במעבר התזזיתי עם הגיבור בין הלוקיישנים, נדמה לצופה שבכל שלב הוא עצמו מפקח על המערכת: זה מתחיל בלונג שוט ממעוף הציפור, קופץ לזום-אין מחוספס לזירת התרחשות ונצמד למחול האלים של בורן עצמו. כל זאת, בסגנון שעלול לבלבל אנשים עם אונה שמאלית רגישה – זוויות מבוהלות המציצות מעבר לכתפי הדמויות, תנועות מצלמה המבטאות פרנויה מוחלטת, ומצלמת כתף רועדת, כאילו היה בורן מושא סיקורו של במאי תיעודי מפוחד.

      ג'ייסון, אני אביך

      דמותו של ג'ייסון בורן מעניינת במיוחד. איכשהו, היא סוחבת בהצלחה כבר שלושה סרטים, והסרט הנוכחי הוא הטוב בסדרה. ולא – לא בגלל שבורן הפך סוף סוף לדמות עגולה, בעלת רגשות ונתונה לתהפוכות – להפך, אין יותר את הבולשיט הרומנטי. רק רצח בעיניים ומטרה ממוקדת אחת: גילוי הזהות ונקמה במערכת. בורן הוא הרי הדמות השטוחה ביותר שניתן לשרטט לסרט כזה: הבעת פנים אחת; טכנוקרט מאיים, שלא מעורר טיפת אמפתיה. סרטי "זהות" הם סרטים בלי נשמה, אך בסרט השלישי, סוף סוף מתחילים גלגלי השכל לפעול ולפצות על היעדר הרגש. הייצוגים שבדמותו של בורן ברורים: ג'יי-סון בורן – "בן נולד", מישהו שרוצה לנקום באביו – או בייצוג של דמות האב לפחות. ושימו לב בהקשר הזה לסצינת עימות הדומה להפליא לזו שבה לוק סקייווקר מגלה שדארת' ויידר הוא אביו ב"האימפריה מכה שנית" ונאבק בפיתוי לעבור לצד האפל. ושימו לב גם לאחד הדברים המרתקים ב"זהות אבודה" כמו בשני הסרטים שלפניו - הניגוד שבין הנרטיב הפתלתל והשפה התזזיתית, לבין דמותו היציבה והמפוקסת של בורן עצמו.

      כיאה לרעבתנות ההוליוודית, לא סביר להניח שהסרט הזה ייחתם כטרילוגיה – כראוי. וחבל. לא רק בגלל שלא ברור לאן ניתן בכלל לפתח עוד את דמותו האפתית של בורן, כעת שמסעו הושלם, אלא כי האופן שבו נתפר הסרט השלישי הוא סיום ראוי לסדרת סרטים. בכל מקרה, בין סיקוונס מפואר ופוער פה בתחנת "ווטרלו" של לונדון, למרדף עוצר נשימה בגגות טנג'יר, עם קרבות מגע מהמשוכללים שנראו בשנים האחרונות בהוליווד וקצב אחיד ברמתו ששומר על רמת אדרנלין גבוהה – "זהות אבודה" לוקח בקלות את תואר מותחן האקשן הטוב של השנה, עד כה כמובן.