"האקס המיתולוגי" השאירה אותנו עם דיכאון בטרמינל

ביוני האחרון, בשעת דמדומי ערב, התכנסה חבורת בוהמיינים, אמנים, מרצים, משפחה וחברים בהאנגר חלוד ומצחין משתן סמוך לאשדוד על מנת לחזות בעבודות עיצוב האופנה של אחת מחברות הילדות שלי. הצטופפנו שם בצחנה, נושמים דרך השרוול של החולצה והמתנו למוצא רישומיה ומכונת תפירתה של הגברת הראשונה שלנו. אם לקצר תהליכים, זמן קצר אחרי עלו בזו אחר זו דוגמניות מדהימות אל הבימה המאולתרת עם קולקציה מרהיבה שיכולה הייתה לגרום לעיצובי ספקטרה ופורסטר להשתנק מקנאה. אממה? רגע אחרי עצרה המעצבת הדגולה את העניינים והשפריצה על התצוגה כולה נוזל מפוקפק באמצעות 'תותח טחינה וחלב' שהוכן מבעוד מועד. שנאמר, אוי א-ברוך.

ומה עניין שמיטה להר סיני? אם קיים בעולם משהו מקומם, מערער ומכעיס באמת (להוציא את מצוקת ניצולי השואה, האיידס ואינוס הילדים) הרי שמדובר ביוצרים מוכשרים, מבריקים וכן, גם טיפשים. כאלו שמתעקשים להרוס במה ידיהם יצירה 'לא-רעה-בכלל' עד 'מעולה-פלוס-פלוס-מינוס' משלל סיבות - הן כי הם ממש רוצים להיות ארטיסטיים, בדומה למה שקרה לאותה חברה, והן כי הם פשוט מעדיפים להסתמך על שבלונות מוכרות בהן מסתיימות סדרות דרמה קומיות, אם בשל חוסר ביטחון ואם בשל הידיעה שצופי ערוץ 2 ובעיקר הרגולטור האחראי "ימות על הקלישאה האחרונה" מבית היוצר שלהם.

"האקס המיתולוגי", אחת מסדרות הדגל המושקעות והמדוברות ביותר של קשת בשנים האחרונות, הגיעה אמש לקיצה בטון צורם ובעיקר, כמו שאומרים בפלאפל, מה זה מבאס. מי שהחלה את דרכה כסדרה נועזת יחסית, עם סצנות מין פרובוקטיביות ביחס לחיי המין של הרשות השנייה, עם פרקים חדים, שנונים, זורמים ולמען השם אפילו פסקול מדהים, סיימה אותה בסצינת-טרמינל (אמנם לא בשדה התעופה, אך גם טרמינל תחנת רכבת ההגנה סיפק את הסחורה), בה רצה אובייקט א' (להלן טלי שרון) רגע אחרי שהיא מבינה שבמשך כל השנים הללו היא בעצם אהבה את החבר הכי טוב שלה, אובייקט ב' (להלן איתי טיראן) שהיה שם, כל העת, מתחת לאף ועכשיו, רגע לפני שהוא עומד לעלות למטוס ליפן, היא רוצה שיעשה לה נעים בגב ויעב?ר אותה.

לא ברור מה קרה לה, בדרך, לאקס המיתולוגי, והיכן בדיוק נפלה. היכן איבדה את התעוזה האמיתית והרצון למלא את הנישה הזו "קומדיה רומנטית נשכנית" – על הצד הטוב ביותר ולא בהכרח על הצד הכלכלי ביותר. ככל הנראה, בסופו של יום, ניתן ואף מומלץ לנעוץ את האשמה בעיקר בכותבת ויוצרת הסדרה, סיגל אבין. אותה אבין, אגב, שכתבה ל'דרסט הפקות' את הסוגה העילית הידועה גם בשם 'לחיי האהבה' ו'מיכאלה', ולפתע הפתיעה עם הנוכחית שהייתה, כאמור, גוד סטאף.

לרגע אחד, נדמה היה שיש עוד תקווה והסדרה עשויה לעלות על מסלול ההמראה שיישא אותו לפרס טריליון השידורים החוזרים. הרגע בו איתי טיראן (אובייקט ב' מפסקה שלוש ובכלל שחקן נפלא וגבר הורס) כמעט ואיבד את שפיותו ואת הריאה הימנית שלו לאחר סדרת אגרופים שקיבל מרגב, המתחרה הנכה על ליבה של שרון (יפתח קליין) ולא יכול היה, מוסרית, להשיב אגרופים. אותו רגע בו לפת כיסא גלגלים יתום, התיישב עליו, ורק אז כאשר הרגיש שווה בין נכים יכול היה להכות אותו נמרצות בחזרה – רגע שראוי היה להיכנס לפנתיאון הסצנות המקוריות והמוצלחות של הטלוויזיה המסחרית המקומית. אבל היי, בערוץ 2 של יום חמישי, מדובר היה במרחק של רגע קצר מהרטיבות הדביקה שסיפק – לא טעיתם – תותח הטחינה, הקצף והחלב של קלישאת הקלישאות. פיכס. היה טוב בתחילת הדרך, באמת. אבל מרגע עגום ומסויים, חבל מאוד שהיה.