הדוד סם

השאלה הכי בוערת שהעלתה אמש "על-סם", הסדרה התיעודית החדשה בכיכובה של אושרת קוטלר שהוקרנה אמש לראשונה ביס דוקו, היא מהיכן לכל הרוחות השיגה ההפקה את פרחי ההיידרו השמנמנים שחילקה למשתתפים ואם יש מצב להתארגן דרכם. השאלה השנייה היא למה החליטו לצלם את התוכנית ולא לקנות עם כל התקציב עוד מהחומר.

"על סם" מתיימרת לבחון את מקומם של הסמים בחברה הישראלית, אבל במקום לדון באמת בסוגיה המרתקת הזו, סיבותיה והשלכותיה, היא נופלת לבנאליות של הסאטלה – הצעירים המצחקקים והחלולים, המומחים הטרחנים, הדילר, נערות הזוהר הבוהמייניות שהפכו לנשים מגלגלות, המטייל שהתחרפן, קצת היסטוריה, הנזק והתועלת הרפואיים. אף מילה על הניגוד בין תפוצתו של הגראס למציאות המיליטריסטית שעוטפת את ישראל ומשליכה באופן ישיר על החברה האלימה, השפעת הצבא בפרט על החוויה הנרקוטית והחברה הצבאית, קדם-צבאית ופוסט-צבאית, הבדלי הצריכה בין העיר לפריפריה, מקום הגראס בחברה הדתית והחרדית, או השפעת המעבר מחברת צנע לחברת שפע קפיטליסטית. רק נתונים, נתונים ועוד קצת נתונים.

ואם כבר נתונים, למה לא ללכת לחקור את הירידה החדה בגיל המשתמשים ובמקום להיטפל למטייל שאיבד את זה ברישיקש בטיול של אחרי הצבא; לגלות שהיום הג'וינט הראשון מגיע בגיל 12, אם לא לפני. הרי תוכניות תיעודיות על מריחואנה והשפעותיה יש בלי סוף – כן, הבנו, זה לא טוב לזיכרון לטווח הקצר ויש מנצ'יז - אבל טיפול בסמים דרך האספקלריה של החברה הישראלית, הוא נושא נפיץ ודווקא בו בוששה "על סם" לגעת.

בכלל, ברגעים מסוימים קיבלתי את התחושה שאמא שלי כתבה את התוכנית. מה אתם יודעים, הביטלס עישנו גראס וזה פתח להם את הראש משהו-משהו. גם הנדריקס וג'ניס ואריק ושלום ניפסו וכל הסיקסטיז היו חגיגה אחת גדולה, אבל למה אנחנו צריכים לראות אותה שוב? למי בדיוק מיועדת התוכנית הזו, שהמידע על כך שרוקנ'רול הולך יד ביד עם סמים ירעיש את עולמו?

אבל מעבר לקלישאות, שהן אמנם מעייפות אבל נסלחות – בכל זאת, פרק ראשון - נפלה על סם גם על בעיית אמינות. מורי איתן גרין נהג לצטט את יעקב שבתאי, שאמר "אם הגיבור שלי מקבל גלויה מוונציה, אני חייב לדעת הכל על וונציה". אם בסיפורת אמינות היא חיונית והכרחית, הרי שבתעודה היא מחייבת ורון כחלילי, שתיסרט את "על סם", עשה עבודה רעועה באספקט הזה. כשהזכירו את המהפכות החברתיות של שנות השישים – המינית, המגדרית והמוזיקלית – התעלמו מהעובדה שהסם המשפיע של התקופה לא היה גראס, אלא אל.אס.די (עניין שבטח יעלה שוב בתוכנית על אל.אס.די ואז נוכל שוב לצפות בקטעי ארכיון מוודסטוק. הידד); כשדיברו על רוקרים שנפלו בסם וקיפחו את חייהם, הראו תמונה של בוב מארלי, שמת בכלל מסרטן. ואם נעשתה הטעיה תמימה בעובדה הפשוטה והידועה הזו, איך אני יכול להמשיך ולהאמין למה שאומרים לי על המסך, בנושאים בהם אני פחות בקיא?

בחירה נוספת שנראית מעט תמוהה, היא זהותה של המגישה, אושרת קוטלר, שנקטה משום מה בגישה פסיבית נטולת אישיות. אם קוטלר היא סחי בלטה כפי שהיא מצטיירת על המרקע, למה היא לא מביאה את הנדבך הזה איתה ומשחקת על הטיקט של דג מחוץ למים, שמבקשת ללמוד עוד? אם היא במקרה קרחניסטית אנונימית, בכלל יהיה נחמד לדעת. אף אחד לא מצפה ממנה שתדפוק באנגים או תשחק בלהיות האנטר אס. תומפסון, אולם כשהיא מצטלמת הולכת ברחוב בין אלפי משתמשים פוטנציאליים, קשה שלא לשאול איפה היא עצמה בכל הסיפור הזה? למה היא לא הצטרפה לישיבה ומינצ'זה במבה עם רוגעלך? ואם סמים זה לא נושא שמעניין אותה, כפי שעולה מטון הפריג'ידר בו מגישה את "על-סם", למה היא בכלל מגישה אותה? אחרי שראינו את לואי ת'רו מתאבד על המסך כל שבוע, האנמיות הזו נראית מיושנת, ערוץ אחדית כמעט.

שעה קודם לכן בערוץ מקביל, לינוי בר-גפן שרפה את המסך כשהיא להוטה ורעבה בנוגע לנושא פרווה כמו מים – כולם שותים אותם והם לא מעוררים מחלוקת. קוטלר, שביקשה לחקור נושא כה קונטרוברסלי ורגיש, שעצם העיסוק בו כבר מעורר הדים יצאה עם מוצר, שהוא בסופו של יום הרבה יותר נייטרלי. נייטרלי, מכיוון שעל פי הפרק הראשון, לא ברור בכלל מי הוא קהל היעד של "על סם", ברמה הדורית. ואם הארכאיות היתה מנת חלקה של המריחואנה, זה כבר יהיה באמת עצוב בפרק הבא, כשקוטלר תידלק עם אקטסזי.

"על סם", סדרה תיעודית עם אושרת קוטלר, יס דוקו, ימי שבת, 22:00