צפוניות

לא חשבתי שאשמע את השם Northern State שוב. למען האמת, לא חשבתי בכלל. אחרי האלבום האחרון שלהן, “All City” של 2004, רציתי לשכוח שאי פעם בכלל הכרתי אותן. אבל מה לעשות – מתישהו בחיים שלי אהבתי אותן, ואני איש נאמן, אז כשגיליתי שיצא להן אלבום חדש, “Can I Keep This Pen?” שמו, לא התאפקתי ורצתי לבדוק אותו.

אתחיל מההתחלה. נורת'רן סטייט הן שלשיית היפ-הופ ניו-יורקית, לבנה, יהודית ושמאלנית. בטח מזכיר לכם שלישיה אחרת. ההבדל הוא שנורת'רן סטייט הן נשים וקצת פחות מתאמצות להיות מקוריות. וכן, למרות שהן לא מגרדות את אצבעות הרגליים שלהם, הן היו רוצות שנחשוב שהן אכן המקבילה הנשית לביסטי בוייז. טוב, היתה תקופה שזה היה נראה כמעט נכון.

כשיצא המיני-אלבום הראשון שלהן ב-2002, “Dying in Stereo”, הן היו הדבר הכי מרענן בשולי ההיפ-הופ האמריקאי: בנות מבית טוב, בכלל לא כוסיות, שמרפרפות קצת על ג'וני קש והמון על הרוע שבתאגידים ובגלובליזציה. אלו היו הימים שבהם לא היה דבר חם יותר מלהחזיק עותק של “AdBusters” בבית, ונורת'רן סטייט כתבו שירים על התחממות גלובלית, שלטי חוצות ופמיניזם. זה עבד.

שנתיים אחר כך, הן הוכיחו שכמו את רובנו, לא קשה לקנות אותן. הן חתמו על חוזה בסוני וכמובן, הפסיקו לרדת על תאגידים. במקום זאת, הן פיתחו חזית גטו מזויפת – התחילו לדבר על כך שהן מאזינות לטופאק לפני השינה ועם זאת איבדו את כל האמון שנתנו בהן הפמיניסטיות ויושבי סלון מזל (לא מספיק שטופאק ישב בכלא על אונס, הוא גם קידם את הקפיטליזם בכל דרך אפשרית).

היום, אחרי שהאלבום שלהן בסוני נחל כישלון צורם, הן שוב אינדי (בלייבל של מייק פאטון), ועם “Can I Keep This Pen?” הן מתות לחזור לפוזה הישנה שלהן. בהודעה לעיתונות שהוציאו הבנות, הן אומרות: "אנחנו סוף סוף חופשיות מהמכונה של קולומביה/סוני", כאילו שהיתה להן ברירה בכלל. להפקה הן גייסו את צ'אק ברודי, שעבד בעבר עם Wu Tang Clan ויוקו אונו ואת אדרוק מהביסטי בויז, במטרה לתת להן קצת מאבק האולד-סקול שלהם. הן חזרו לשיר בעד שינוי, וכתבו לא מעט שורות בעד הדברים שפעם לא היה לנו ספק שהן מאמינות בהם. בחוסר מודעות מושלם, הן אפילו יורדות על אווירת הפרוג'קטס של ראפרים אחרים – "תוותר על החרא הגנגסטרי שיוצא לך מהפה" הן פונות לדמות שאנחנו כנראה מכירים, בתקווה שלא נזכור להן את התקופה בסוני.

אבל גם אם אנחנו שוכחים את העבר שלהן, את הזיג-זג והצביעות, נורת'רן סטייט כבר לא מספקות את הסחורה. הפלואו הלבנבן שלהן מוצלח רק כשהן מרפרפות מהר על ביט פשוט, ובאלבום החדש זה קורה רק ב-“Mic Tester” ו- " Sucka Mofo". יודעים מה, גם “Mother May”, שבו משתתף צ'אק ברודי הוא די מגניב. בשירים אחרים הן נעות בין שירה לראפ, ובקטעי השירה הן ממש לא משהו – אם תצליחו לשרוד את “Away Away” ו-“Better Already” אני אצא בעצמי לרחוב ואשמיד כמה שלטי חוצות. כשתגיעו ל-“Cowboy Man” כבר לא תדעו מה לעשות עם עצמכם – מדובר בשיר הכי גרוע שנכתב נגד בוש אי פעם (וזה תואר שמאוד קשה להתחרות עליו, כי על האיש נכתבים כל יום אלף שירים, שרק אחד מהם באמת שווה משהו).

זה סופי - נורת'רן סטייט איבדו את זה כבר לפני שלוש שנים. צריך מישהו כריזמטי מהן בכדי להחזיר את השפיות למנהיגות האמריקאית ואת המלחמה בגלובליזציה לסדר היום. עד שיגיע המשיח הזה, אני יורד לסופר לקנות קולה – אין מה להגיד, המשקה השחור הזה הוא טעם החיים.

נורת'רן סטייט, “Can I Keep This Pen?”
(Ipecac Recordings)