לא קל, כאן בלבנט, לקיים חיי שיגרה לבחור שכיר ממוצע כמוני, שנדרש לעמוד ביעדים ולוחות זמנים, מתעקש לסיים תואר ראשון, ומשתדל, אם מתאפשר לי, להשקיע זמן באהובתי, משפחתי וחברי. בנוסף לכל זה, שכחתי להזכיר, אני גם קצין במילואים, ביחידת שדה; חי"ר. חי"ר מובחר, אם אתם מתעקשים. אני נקרא לשרת פעמים רבות למדי, ולעתים קרובות בהתראה קצרה מאוד. כפי שאתם יכולים לתאר, שירות המילואים הפעיל לא מקל על העומס בלוח הזמנים שמרכיב את חיי, שלא לדבר על תחושת התלישות שאופפת אותי כל אימת ששולפים אותי מחיי הפרטיים היישר לחיים בירוק.
גם אני, כמו שאר המילואימניקים איתם אני משרת, הייתי רוצה שיעריכו את תרומתי ותרומת חברי. הקלות במס יהיו הכרת תודה מצוינת; החזרי הוצאות - יתקבלו בשמחה; תמיכה בלימודים - חיונית גם; תיעדוף בעבודות ביטחוניות - הגיוני מאוד. אבל לא עבור זה אני מתנדב לשירות (כן, זאת התנדבות. כי מי שלא רוצה, מוצא את דרכו החוצה). אני מתנדב כי אני חושב שזה חשוב לתרום לסביבה ולחברה שבה אתה חי. אני מתנדב כי לקחתי על עצמי אחריות פיקודית ואני מתכוון לעמוד בה. אני מתנדב כי אני סבור שאני טוב במקצועי הצבאי ולכן אוכל להשפיע לטובה שם.
בחרתי את הבחירה הזו לבדי, בעצמי; ולא תוך השוואה לאחרים, לא תוך בחינת תרומתם של פלחים אחרים בציבור, כושרם הפיזי או גודל החשיבות העצמית שלהם. לכן גם איני מתחשבן עם הציבור הכללי על תוצאות החלטתי הפרטית. ודווקא בגלל כך, בשל העובדה שההתנדבות שלי לשירות מילואים אינה מחושבת על פי מידת התנדבותם של אחרים, גל רדיפת המשתמטים משירות צבאי - למשל, שגעת אירועי יום העצמאות והורדת האמנים שלא שירתו בצה"ל מהבמות - גורם לי צמרמורת, ומחזיר אותי לתקופות בהם רדפו אזרחים על אי הליכתם בתלם. הטענה כי אמנים פופולאריים משפיעים על התנהגות הציבור (במיוחד הצעיר, זה שלפני גיוס) אינה רלוונטית. ישנם הרבה אמנים מהוללים בהיסטוריה התרבותית הקצרה שלנו שחייהם לא היו מופת של מוסר או תרומה, ובכל זאת אין עוררין על חשיבותם. ומה עם שחקני כדורגל למשל או שאר ספורטאים שאינם מגוייסים? ספורט כן ומוזיקה לא?
אני בוחר משמע אני מג"ד
מי אמר שקיצוץ לוף מועיל יותר מהופעה של אמן, שמשמח ומעשיר את הסל התרבותי שהמדינה מציעה ליושביה, במיוחד לעיירות מתפתחות או שכונות מצוקה? ההתנפלות על אמנים שלא שירתו היא דמגוגיה של פוליטיקאים פופוליסטים. ביניהם, ראשי ערים שלא נקפו אצבע לעזרת פליטים שהתדפקו על דלתם ולא ממש נוטים לשפר את איכות חיי תושבי עירם. אלו מצאו דרך להצביע על מי ש"גרוע" מהם ובכך לנסות ולהסתיר את בושתם.
אם היינו בטוחים שגל ההתלהמות כנגד ג'קו אייזנברג לפני שנה הוא נקודת קיצון, הרי שאירועי השבועות האחרונים חושפים מקארתיזם מפחיד מסוג חדש. הסרתו של אביב גפן (שלא שירת בצבא בגלל עקמת בגב, ולא - כפי שהיה נוח גם לו לפעמים ליצור את הרושם - מתוך מניעים פציפיסטיים) מהגשת תוכנית הרדיו "ציפורי לילה" וביטול הופעתו של עברי לידר בפני חיילים חושפים רדיפה שלא רק נמצאת בעיצומה, אלא גם לא רלבנטית האם זה מה שאמור לעודד צעירים להתגייס?
רבות דובר על האבטלה הסמויה והגלויה שיש במערכת הצה"לית, על אלפי החיילים שמשרתים בעורף, שהצבא היה מסתדר מצוין בלעדיהם וחוסך משאבים יקרים. מי כמוני יודע, שלא כל אחד מתאים לשירות צבאי ובטח לא לשירות קרבי. כמה מחברי הטובים אשר התגייסו ליחידות קרביות (מאותם מניעים שהובילו אותי) לא מצאו עצמם מתאימים לשירות כזה. עד היום הם סוחבים איתם פצעים שלעולם לא יחלימו לגמרי. אני משוכנע כי יכלו לתרום תרומה גדולה לחברה גם בדרכים אחרות. חשוב לתרום לחברה בה אתה חי, אבל תרומה כזו היא מגוונת כמעט כמו מספר האנשים שמרכיב אותה, וכל אחד חופשי לבחור את תרומתו כפי שאני בחרתי את שלי.
ישראל נלחמת ונאבקת כדי להיות מדינה נורמלית, כזו שבה האזרחים חופשיים לבחור את בחירותיהם. מי שרוצה לחיות במדינה נורמלית צריך לוותר על ההרגלים של "מדינה בדרך", כזו שנלחמת על קיומה מלחמה תמידית. המדינה שלנו שרירה, קיימת ועומדת, והגיע הזמן לנרמל אותה. קיום "אמיתי" של מדינה הוא רב-גוני, עשוי נדבכים נדבכים של מעשי הפרטים המרכיבים אותה. גם את האמנים אפשר להוקיר על תרומתם, כי לתרומה יש שלל צורות. אמנם נותרנו באותו מיקום גאוגרפי בעייתי, וחיינו אינם חיים נורמטיביים לעילא - אבל לכן יש אנשים, כמוני, שבחרו לשרת בצבא, ויש כאלו שבחרו ללמוד הנדסת מחשבים ולתרום לחוסן הטכנולוגי של המדינה; אבל יש גם כאלו שבחרו באמנות, ויצירתם מפרה את חיי התרבות המקומיים ומוסיפה פן חשוב לא פחות לקיומה הנורמלי של המדינה.
הכותב הוא סרן במיל' באוגדת צנחנים.