"מטרת הפרס לציין אמנים המצטיינים בשמירת העברית, אך בכל הטקסטים מצאנו שגיאות תחביר וכתיב. אין לנו כל רצון להמשיך ולהנציח את השחתת העברית.... גדל דור שמקשיב ליוצרים אותם הוא מעריץ שרים ומתבטאים בעברית קלוקלת ומחקה אותם - זה לא בסדר...(אביהו מדינה, בנימוקיו לאי הענקת פרס כותב השנה על ידי משרד התרבות)
כמה זמן שוקלים ת'עצמם מים? ("כמה זה שוקל", אבות ישורון ז"ל, זוכה פרס ישראל ב"שגיאת תחביר" אופיינית)
מלכתחילה, דיון רציני בהחלטה הלא רצינית של ועדת פרס שר התרבות, שלא להעניק את התואר "כותב השנה", יכול להידרדר בקלות לניימדרופינג אימתני וטרחני. הרי ברור לכל בר דעת שמסוגל לשקלל אותיות למילים, שיש בישראל כותבים מצוינים, שמשחקים בוירטואוזיות על מגרש המשחקים של העברית. גם לבחור אחד מתוך מאות הכותבים והיוצרים שפעלו במוזיקה הישראלית במהלך תשס"ז ( ממעמקי פלורנטין ועד גבעות עופרה) לא הייתה אמורה להיות בעיה קשה מדי, למי שבאמת רצה לחלק פרס בשווי אלפי שקלים (הטענה של "מיעוט מועמדויות" גובלת בגיחוך ציני ופלילי): קל לי יותר להאמין שאהוד אולמרט רוצה שלום עם הסורים, מאשר לחשוב שיואב גינאי או עמוס אורן, מזקני השבט, לא הצליחו לחשוב על כותבים טובים.
עם הטיעון של "היעדר הסכמה בין חברי ועדת השיפוט" עוד אפשר לחיות, אלא שלא ממש ברור מדוע אי אפשר היה להכריע ללא פה אחד. אחרי הכל לא מדובר כאן בבחירת שופט עליון, אלא בהקלה על החיים של אמן מסכן שצורבים לו דיסקים או מורידים אותם באינטרנט. אלא שכשאביהו מדינה בשטח, איזושהי פרובוקציה צריכה להיזרק כפצצת תאורה לאוויר, כדי שכולם יידעו איפה אנחנו, ובמיוחד מדינה, נמצאים.
שפה שסועה
הטיעון על רמתה הנמוכה של העברית במוזיקה הישראלית על שלל זרמיה, שהחל כבר בפרשת "אותך למורה", שעשו להראל מויאל לפני מספר חודשים, הוא לא רק אנכרוניסטי ולא נכון במהותו, אלא גם מסוכן: כתיבה יוצרת, בכל שפה ובכל מקום, חייבת להיות משוחררת מאימת השוט של מדקדקי השפה הקטנוניים, כי היא לא אמורה להסב עונג למורות ללשון או לאלו שמתייחסים לאותיות גרוניות כשם המפורש: היא דינמית, חיה, משתנה בכל יום שבו נולד אדם חדש. היא אמורה לקחת את מוחו של המאזין, ולעוות אותו במחשבות קיומיות על האופן שבו הכתיבה משפיעה עליו. הקשר בין תחביר לאיכות כתיבה היא טיעון כמעט ימי ביניימי, שבו מי שאינו בעל השכלה אוניברסיטאית או בעל מבטא ספציפי, אינו יכול להתקבל ל"חבורה המובילה", ובמקרה הזה לאותם גוורדיות של "כותבים טובים". החלה של טיעוני אותם טרוריסטים של שפה על עולם הספרות למשל, הייתה הופכת את אתגר קרת לעילג שערך ספריו שווה למאמרים בפלייבוי ואת יונתן רטוש לפרודיה על מגמגמים.
מי שיאמץ ברצינות פרמטר ה"תחביר" וה"הגייה" כמרכיב באיכותה של כתיבה, כל כתיבה, נועל מאחורי שערי ברזל כל סיכוי לדור שיתחבר לכתיבה ברמה גבוהה, אם היא לא נהגית על פי כל כללי האקדמיה ללשון עברית. באופן מצחיק עד עצוב, מצבם של הפופ והרוק הישראליים טוב בהרבה בהיבט השפה מול מקביליהם בעולם: החל מהראל סקעת, הזמר הנקי ביותר בעולם המשתמש בשפה גבוהה בהרבה מאשר, נגיד, בריטני ספירס. כך גם דניאל סלומון או אפילו קרן פלס, אמנים אהובים ומוכרים, שספרי טלפונים מרגשים אותי יותר מכתיבתם, משתמשים בעברית טובה ותקנית. בדומה למה שכתבה דפנה לוסטיג בזמנו, הרדיו הישראלי אימץ כמיינסטרים אמנים באיכות גבוה מאשר עמיתיהם בחו"ל, וזה בהחלט בולט באיכות השפה שלהם.
התופעה אינה שמורה רק למיינסטרים השמרני: ערן צור, למשל כבר שנים, וגם בשנה האחרונה (עם "חותך בחתך הזהב"), הוא מהמאהבים הבולטים של העברית, מבליט כל אות כאילו הייתה וריד במצחו של משגר פצצה אטומית. אלא שצור נוהג להשתמש בעברית לתאר את מעללי פי הטבעת של גיבוריו, ומתעל את כל הידע שצבר בספרים של המרקיז דה סאד לאזור הדמדומים של נפשו. עם זה, מדינה ושות' כבר לא יכולים להתמודד. מילא, היו מדינה ושות' מעניקים את הפרס כמחאה לאמן ערבי (ערבית היא גם שפה רשמית, ובעצם במשרד התרבות כבר יודעים את זה), או מביעים מחאה נגד מגמת כתיבת השירים באנגלית (ומה מעלים יותר את השפה, אם לא היעדרה?) ומעניקים את הפרס לכותב שוליים מבריק (יוסי בבליקי הוציא אלבום השנה). אבל ישנם אנשים שמשתכרים מוודקה, וישנם אנשים שמשתכרים בידיעה בעיתון. נחשו למי שייכים אנשי משרד התרבות.