פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      המותחן החדש של קייט אטקינסון

      תיאטרון פרינג', אם חד-הורית, חייל משוחרר ועקרת בית נואשת מרכיבים את המותחן החדש של קייט אטקינסון

      יום שלישי

      הוא הלך לאיבוד. הוא לא היה רגיל ללכת לאיבוד. הוא היה מאלה שמתכננים תוכניות ואז מבצעים אותן ביעילות, אבל עכשיו הכול פעל נגדו והוא הגיע למסקנה שלא היתה לו שום אפשרות לחזות את זה מראש. הוא היה תקוע בפקק בכביש A1 במשך שעתיים מטמטמות, ולכן עד שהגיע לאדינבורו הבוקר כבר כמעט נגמר. אחר כך הוא נקלע לתוך מבוך של רחובות חד סטריים ונתקע ברחוב שנסגר בגלל פיצוץ בצינור מים ראשי. כל הדרך צפונה ירד גשם בלתי פוסק ובלתי נסלח, שהחל להיחלש רק כשהגיע לפרברי העיר. לא שהגשם הרתיע את ההמונים - הוא לא חשב על זה שאדינבורו באמצע "הפסטיבל" ותהיה מלאה בעדרי אנשים חוגגים שמתרוצצים בכל מקום כאילו זה עתה הכריזו שהמלחמה נגמרה. הדבר הכי קרוב לפסטיבל אדינבורו שאליו הגיע עד כה היה כשהדליק בטעות את הטלוויזיה בדיוק כששידרו מהפסטיבל איזה דיון עם חבורת פלצנים על הצגת פרינג' יומרנית.

      בסופו של דבר הוא מצא את עצמו במרכז המלוכלך של העיר, ברחוב שמשום מה נראה כאילו היה נמוך מכל שאר העיר, מעין נקיק אורבני אפל. אבני הרחוב היו חלקלקות ושמנוניות מהגשם והוא נאלץ לנסוע בזהירות כי הרחוב המה אנשים שמדי פעם חצו אותו באקראי או עמדו בקבוצות קטנות באמצע הכביש, כאילו אף אחד לא אמר להם שכבישים נועדו למכוניות והמדרכות להולכי רגל. לאורך הרחוב התפתל תור של אנשים שהמתינו כדי להיכנס למה שנראה כמו חור שנפער בקיר בגלל פצצה אבל כרזה גדולה מחוץ לפתח הכריזה על המקום כ"אתר פרינג' מספר 164".
      השם שהופיע על רישיון הנהיגה בארנקו היה פול בראדלי, שם נחמד שנשכח בקלות. שמו האמיתי היה רחוק ממנו בכמה דרגות של ניתוק וכבר לא עורר בו שום הרגשת שייכות. כשלא עבד קראו לו בדרך כלל (אבל לא תמיד) ריי. קצר ולעניין. ריי לפני וריי אחרי. ריי ביום וריי בלילה. הוא אהב לחמוק בין זהויות, להסתנן מבעד לסדקים. הפז'ו השכורהשבה נהג התאימה בול, לא מכונית מאצ'ואיסטית מנקרת עיניים אלא מכונית מהסוג שבה ינהג בחור רגיל. בחור רגיל כמו פול בראדלי. אם מישהו היה שואל אותו מה הוא עושה, מה פול בראדלי עושה, הוא היה אומר: "דברים משעממים. אני סתם פקיד שמעביר ניירת מכאן לשם במחלקת הנהלת חשבונות."

      הוא ניסה לנהוג ובו זמנית לפענח את מפת אדינבורו כדי למצוא דרך להימלט מהרחוב האיום הזה כשמישהו כמעט נכנס לו מתחת לגלגלים. זה היה טיפוס מהסוג שהוא תיעב - בחור צעיר עם שיער כהה, משקפיים שחורי מסגרת, זיפים בני יומיים וסיגריה משתלשלת מהפה. בלונדון היו מאות כאלה, וכולם ניסו להיראות כמו אקזיסטנציאליסטים צרפתיים משנות השישים. הוא היה מוכן להתערב שאף אחד מהם אפילו לא פתח ספר פילוסופיה. הוא קרא כל מה שאפשר, אפלטון, קאנט, הגל, ואפילו חשב לעשות אולי תואר יום אחד.

      הוא בלם בכוח ולא פגע בבחור הממושקף, רק גרם לו לקפוץ קפיצה קטנה לאחור, כמו לוחם שוורים שמנתר אחורה כדי שהשור לא יפגע בו. הבחור רתח, נפנף עם הסיגריה שלו לכל הכיוונים, צרח ועשה לו תנועה מגונה עם האצבע. דוחה, חסר נימוס - מעניין אם ההורים שלו גאים בחינוך שנתנו לו. הוא שנא עישון, זה הרגל מבחיל, הוא שנא בחורים שעושים לך תנועה מגונה עם האצבע וצורחים "לך תתנענע!" כשרוק משפריץ מהפה המטונף שלהם עם כתמי הניקוטין.

      הוא הרגיש חבטה קלה, בערך באותה עוצמה כמו כשדורסים גירית או שועל בלילה חשוך, אלא שהיא באה מאחור ודחפה אותו קדימה. מזל שהממושקף ביצע את הריקוד הקטן שלו וזז מאמצע הכביש כי אחרת הוא היה נמרח. הוא הסתכל במראה האחורית. הונדה סיביק כחולה, הנהג יצא החוצה - בחור גדול, שרירים של מרים משקולות, מתאימים לחדר כושר יותר מאשר להישרדות, הוא לא היה מסוגל להחזיק מעמד שלושה חודשים בג'ונגל או במדבר כמו שריי מסוגל. הוא לא היה מחזיק מעמד אפילו יום. היו לו כפפות נהיגה, מכוערות כאלה מעור שחור עם חורים בפרקי האצבעות. היה לו כלב במושב האחורי של המכונית, רוטוויילר שרירי, בדיוק סוג הכלב שאפשר לצפות שיהיה לבחור כזה. הבחור היה קלישאה מהלכת. הכלב היה באמוק מאחור, התיז רוק שכיסה את כל החלון והציפורניים שלו שרטו את הזכוכית. הכלב לא הדאיג אותו יותר מדי. הוא ידע איך הורגים כלבים.

      ריי יצא מהמכונית והלך לכיוון הפגוש האחורי כדי לבדוק את הנזק. נהג ההונדה התחיל לצעוק עליו, "חתיכת מטומטם דפוק, מה אתה חושב שאתה עושה?" אנגלי. ריי ניסה לחשוב מה להגיד כדי לא להיכנס לעימות, משהו שירגיע את הבחור - אפשר היה לראות שהוא כמו סיר לחץ שהולך להתפוצץ, שרוצה להתפוצץ, מקפץ במקום כמו איזה מתאגרף לא בכושר. ריי נעמד בעמידה ניטרלית ועטה הבעה ניטרלית אבל אז שמע את הקהל פולט "אהה" קולקטיבי רווי אימה וקלט את מחבט הבייסבול שצץ פתאום כאילו משום מקום בידו של הבחור, וחשב: איזה חרא.
      זו היתה המחשבה האחרונה שהיתה לו למשך כמה שניות. כשהיה מסוגל לחשוב שוב הוא היה מרוח על הכביש והחזיק את הראש במקום שבו הבחור חבט בו. הוא שמע קול זכוכית נשברת - המנוול ניפץ עכשיו את כל החלונות במכונית שלו. הוא ניסה, ללא הצלחה, להתרומם על רגליו והצליח רק להגיע לתנוחת כריעה, כמו בתפילה. עכשיו הבחור התקרב עם המחבט מונף, אומד את כובד משקלו בידו ומוכן לחבוט בגולגולת שלו כמו שחקן בייסבול לפני הקפה מלאה. ריי הרים את ידו כדי להתגונן והתנועה הזאת הגבירה עוד יותר את הסחרחורת שהרגיש, וכשצנח חזרה על אבני הכביש הוא חשב, אלוהים, זהו זה? הוא הרים ידיים, הוא ממש הרים ידיים - משהו שאף פעם לא עשה עד עכשיו - ופתאום מישהו יצא מתוך הקהל כשהוא אוחז במשהו מרובע ושחור, זרק אותו על נהג ההונדה, פגע בו בכתף וגרם לו לאבד את שיווי משקלו.

      הוא שוב איבד את ההכרה למשך כמה שניות וכששב להכרתו ראה שתי שוטרות משתופפות לצדו, אחת מהן אמרה, "רק תירגע, אדוני," והשנייה הזמינה אמבולנס בקשר. זו היתה הפעם הראשונה בחייו שהוא שמח לראות את המשטרה.

      "אקדח במערכה ראשונה", קייט אטקינסון, כתר בשיתוף הוצאת עברית

      תרגמה מאנגלית עפרה אביגד