מאלנבי לבורוכוב נחשב מסע?

על פי דבר העורך, נדב לפיד, 26, מכנס בספרו הראשון "תמשיך לרקוד" (הוצאת בבל) שלושה סיפורי מסע ועוד נובלת מסע אחת ארוכה. מראש זו בעיה. לאו דווקא עצם קיומה העקרוני של מסגרת תוכן מחייבת, אלא משום קיומה העקרוני של מסגרת תוכן מחייבת הנושאת שם התואר "מסע". על גב הספר נדפס "קל ושחוק מדי לומר: מסעות שאינם מובילים לשום מקום", ואני מוסיף - אולי אפילו שגוי. בטח בישראל, כשהמרחקים הפיזיים והמטאפוריים שבין התחלה וסיום הם לא מי יודע כמה, ושהאפשרות לתעות בדרכיה ולהיעלם לחלוטין נוגעים באפסי.

המסע - אותה תנועה הרת גורל שבה ההתבוננות החיצונית הופכת במהרה להתבוננות פנימית; שבה החוץ מעושן אל תוך הנפש; שבה כל פרט מייצר מטאפורה ונוסך רגש. אלו קלישאות, כמובן, ונדב לפיד, כמי שעיצב דמויות שיודעות לפרק קלישאות ולהרכיב מציאויות "אמיתיות", נופל לחיקן ברמה המארגנת של הכתיבה שלו. כמה תובנות (עמוקות ורדודות גם יחד) כבר יכולות לצוץ על אם הדרך שבין תל אביב לרחובות, ירושלים ואפילו באר שבע? וזה לא שלפיד אינו יודע לכתוב. יש מקומות בסיפוריו שהוא מיטיב לכלוא את הרגע ולדייק יפה בהמרה של הוויזואלי והתחושתי אל הלשוני, אולם נקודות אלה טובעות לרוב בים של שטף מחשבתי אינסופי, מחזורי, נטול עריכה, שבמקרה הטוב הוא עקר, ובמקרה הרע פוגם בטקסט מאחר והוא חסר מהות או נטול תמורה למסופר.

והמסופר של לפיד - כשהוא קצר, כמו זה הפותח, הוא מעניין. כשהוא ארוך, כמו זה החותם, הוא מייגע. ובאמצע שבין שניהם - לא לפה ולא לשם. הסיפור "תמשיך לרקוד" מתחקה אחר בחור שמחפש גירויים מעלי חימה על מנת להבעיר את אש הכתיבה שלו ובסופה של הדרך מתל אביב לנתב"ג ובחזרה, מוצא את עצמו רוקד בחדרו עם זר. הסיפור חד, קצבי ואפילו בעל פואנטה מקורית. לטעמי זהו לפיד בשיאו, בשילוב המוצלח ביותר שבין העלילה וכל מה שעוטף אותה. לעומת זאת, נתחו העיקרי של הספר, הנובלה "מי מחפש את אמיר בנבג'י?", בה מנסה המספר לעלות על עקבותיו הדהויים של פובליציסט מזרחי צעיר שעל פי כל חוקי המשחק צפוי היה לזרוח בשמי הארץ אך נעלם - זוהי כבר התפרעות סמנטית חסרת גבולות (במובן הרע) שהמסע עמה באמת שמוביל לשום מקום (במובן הרע) מהבחינה העלילתית ולמקום צפוי גם מהכיוון הערכי (או.קיי, אז החיים הם נסיבות).

ללפיד יש טאץ' לשפה, לא ניתן לקחת את זה ממנו. רק שלטעמי צריך היה לעשות בה שימוש מופחת. במקום להשקיע בקישוטי מצלול ומעברים בין טכניקות, לחזור אל הא"ב, אל אבות המזון - הדמויות (כי קשה לבצע הפרדה חותכת בין ארבעת "האני" שבספר) והעלילה (כי אינה נוסקת ברוב חלקיו של הספר).
ובכל זאת ראוי הוא הספר, ואולי בכלל סוג של הכרח. א. כי הוא הכי ישראלי שקראתי מזה זמן. ב. כי מסע מחשבתי במדינת ישראל הוא לבטח התנועה החופשית היחידה שעוד נותרה בגדר האפשר. ג. כי מאמרו של בנבג'י - שהיה בן 20 בכותבו - נכלל בין הכריכות. והוא מטלטל.