אמת מטרידה

גאון? בטח. מוזיקאי מחונן? הו כן. אחד הגיטריסטים הגדולים שחיים כרגע? בקלילות. מחייה הפ'אנק המודרני? שור ט'ינג בייבי, אבל נדמה שבתקליט האחרון שלו פרינס - אדם שלא זקוק למטח השאלות רטוריות - מתעלה בזכות כשרון נרכש ולא מולד כמו אלו שהפכו את הגמד הקטן והחרמן לכזה אייקון גדול. ב-2007 פרינס הוסיף לעצמו עוד תואר לרזומה המפואר (יא חביבי, 26 אלבומים) - גאון שיווק.

אף אחד לא קונה היום דיסקים. גם פרינס, כאחד שעושה אחלה מוזיקה יודע את זה; בגלל זה הוא מחלק אותם למי שקונה כרטיס להופעות שלו ("מוזיקולוג'י" הגיע ל-2 מיליון איש, תודה רבה ששאלתם), או סתם נותן בחינם ל-3 מיליון מינויי העיתון "Mail on Sunday" (רבע מיליון פאונד הועברו לפייסלי פארק), שיתפננו. כולם מרוצים. פרינס ממשיך לעשות מוזיקה, הקהל ממשיך לקבל אותה במיליונים, כסף עובר מצד לצד ופרינס עדיין נראה מצוין. הוא גם נשמע ככה.

"Planet Earth" הוא לחלוטין לא עוד שיא יצירתי נוסף של האיש. אם שני קודמיו, "מוזוקולג'י" המעולה ו-"3121" המעולה טיפה פחות קעקעו בתודעה הדיגיטלית את שובו של האיש מאטלנטיק לזירה, בזה הנוכחי יש איש בטוח בעצמו ובמעמדו: איש עסקים עצמאי שכבר לא זקוק לגימיקים גרפיים (סמלים מסמלים שונים), או כאלו ליטרטיים (זוכרים את המילה "עבד" על לחיו?), הוא פשוט עושה את המוזיקה הפרינסית הזאת. עשרים וארבע שנה אחרי שהוריד על העולם את הגשם הסגול שלו, פרינס, ממוקד וקשוב יותר מאי פעם, ממשיך לשוטט זקוף אוזניים בפארק הצלילים הפרטי שלו, באותן טריטוריות צבעוניות, חשקניות וסופר מוזיקליות שמרכיבות את הטובים שבאלבומיו.

מבט מהיר על העטיפה - תנועות ידיים פתייניות, חולצה פתוחה, שיער פרוע על החזה ומוקפד בטירוף על הגולגולת ומתחתיו - הכדור הכחול שלנו ומיד יודעים מה הולכים לקבל. אצל מיסטר סואבה הכל כרגיל. הוא חוזר לרקוח את התערובת נסיכית א-לה "פרפל" ו-"Sign O' the Times" מינוס ההפתעה. רוצים רוק'נרול לפתיחה? קבלו את שיר הנושא - המנון גיטרה דרמטי וסוחף, שעלול לגרום לכם להשתגע; רוצים בלדה שתדביק גם את קלידי הפסתנר הטוב בעולם מרוב עסיסקס? "Somewhere on Earth" תעשה את העבודה; "צ'לסי רוג'רס" מזכיר שפרינס אף פעם לא איבד את הפ'אנק, בטח לא כשהוא שר על דוגמנית כוסית חובבת מועדונים ו-"The One u Wanna C" הוא עוד רימייק ל-"יו גוט דה לוק".

גם הפרסונה המוכרת של פרינס, כמי שלא משנה כמה הוא חרמן - אחד הקיצוניים, אגב - הוא עדיין יאהב את הגיטרה אפילו יותר משתי הצ'יקות שהוא מתקתק כרגע. מר פלייבוי של חצות מצדיק את היותו כזה גם ב- "Mr Midnight" שיר שלא נזקק לכמויות של דמיון כדי לרדת לכוונתו של יוצרו. ועדיין, אני לא מכיר הרבה אנשים בגילו, שלא עונים לשם מיק ג'אגר או שימי תבורי ועדיין מסוגלים להביא שירים כאלו ולא לגמור מאחורי סורג ובריח תקשורתי. איך נאמר זאת? כוחו של הנסיך גם בפיו אך בעיקר בחלציו, אחד ממקורות ההשראה הגדולים שלו.

שיחה מקדימה עם ק', מעריצת פרינס אדוקה, האירה את עיני כי ב-"Planet Earth" בכל זאת יש משהו חדש מנסיך החלומות הכחולים-סגולים. בפעם הראשונה הבנאדם נשמע פחות אנוכי. מי שתמיד מצא באגו הבלתי מתכלה שלו חומרים לובריקנטיים מהם אפשר להפיק קלאסיקות, שם אותו הפעם בצד ולומד - אולי בגלל הגיל, אורח החיים התובעני ושמועות על היותו מאוהב - שיש עוד מלבדו. מונחים כמו "אקולוגיה", "סוציולוגיה" ו"עתידה הלא ברור של כלל האנושות" יוצאים מפיו נימוחים, חמים ומוכנים לאקשן, ממש כאילו שר על עוד איזו דארלינג ניקי שעשתה לו נעים לכמה דקות באיזה לילה עמוס בנרות.

פרינס מודע למשהו אחר מלבד הליבידו שלו ושל זאת שלצדו, לראשונה מאז אותו שיר אלמותי שסימן את הזמן. מה שמיד זורק אותך לאזורים אנטיים לאלבום הזה, כי מה לעשות "Sign O' the Times" הרבה יותר טוב ממנו, אבל לצפות מפרינס לשחזר כזה אלבום, משול לצפייה הלא הגיונית שמייקל ג'קסון יוציא אלבום מהפכני כמו "Thriller", או שהסטונס יעשו משהו שמתקרב ל- "Let It Bleed". אולם, בניגוד לשניים האחרונים ועוד רבים אחרים, פרינס ממשיך קדימה. אפילו כשהוא לא בשיאו, הוא עדיף על עוד אוסף להיטים כזה או אחר, שבני דורו (וצעירים ממנו) משחררים כמו שהוא משחרר אלבומים חדשים.

פרינס, "Planet Earth" (אן.אמ.סי)