"אנדריי פלטונוב, כמוהו כמיכאיל בולגקוב ואיסאק באבל, הוא אחד משלושת ענקי הפרוזה שקמו לספרות הרוסית במחצית הראשונה של המאה ה - 20", כך כתוב על כריכתו האחורית של קובץ הסיפורים 'בעולם נהדר ואכזר'. אז קודם כל אני מבקש להרגיע את כל אלו ששומעים פיסת ספרות רוסית וכבר בטוחים שפגשו את הגאולה: לא מדובר ביצירת מופת. עם זאת, מדובר בספר חשוב לכל מי שמתעניין בתקופה הסובייטית וספרותה.
"בעולם נהדר ואכזר" הוא ספר קשה, המפליא לנסח בשפה מדויקת את העולם שעל סף המהפכה הסובייטית. פלטונוב אינו נכנע לרוחות הרציניות והחד-משמעיות של תקופתו וגם לא לנורמות של ה'ריאליזם הסוציאליסטי' שאסור היה לחרוג ממנו והוא ממלא באנושיות, אירוניה ודו-משמעות עולם שמאבד עצמו לדעת. הוא לוקח על עצמו משימה ספרותית כמעט בלתי-אפשרית לכתוב בתחום המתעתע שבין המותר והאסור (של 'המפלגה'), בין האוטופיה והזוועה האנושית ובין החזון הנהדר למציאות האכזרית.
בשונה מבולגקוב הוא אינו בוחר בכתיבת משל סוריאליסטי על החברה בה הוא חי ובשונה מבאבל הוא לא מצטמצם לאיזה תחום מיניאטורי של הוויה, אלא הוא תוקף בישירות ובכנות את יסודותיה של החברה החדשה ובוחן אחת לאחת את אמיתותיה. באחת הנובלות, 'אדם יקר', הוא מספר את סיפורו של פומא פוחוב, סוג של שוטה הכפר המשטה בכולם; דרך דמותו של פומא המכונאי, שמרגיש נח הרבה יותר ליד ליבה הפועם של המכונה מאשר בחברתם של אנשים, נכתב לו שיר אהבה של האדם למכונה. המכונה והחזון התעשייתי של הקידמה הסובייטית מצטיירים בספרו של פלטונוב כאיזה סוג של תחליף לאלוהים, אך אפילו פומא הפועל החינני מבין את ההבדל: "פוחוב אמר בלבו שהם [הקומוניסטים, א.ל.] בחורים לעניין דווקא, למרות שהם מסיתים סתם ככה נגד אלוהים ולא משום שפוחוב היה ירא אלוהים, אלא משום שהדת היא המקום שבני האדם התרגלו להפקיד בו את ליבם ובמהפכה לא נמצא להם מקום כזה" (עמ' 192).
אני טיפש טבעי
שפתו של פלטונוב ייחודית והיא נעה בין טון ילדותי, שנדמה מעט אינפנטילי, לבין ניסיון לכתוב את המציאות הרגשית של דמויותיו במלואה, בלי לייפות או לעדן אותה. הסיפור 'הסכרים של יפיפאן' (שהוא לעניות דעתי היפה ביותר בספר) מספר על מהנדס אנגלי בשם ברטראן פרי שמגיע לרוסיה בפקודת הצאר פטר הגדול ולוקח על עצמו עבודה הנדסית מגלומאנית שאמורה לשנות את פניה של רוסיה הצארית. סופו של הסיפור מזעזע ותיאורו בלשון הפלטונובית רק מעצים אותו: "החדר הריק, הנמוך, הדהד כולו מילל בכיו של פרי ומן החריקה הפראית של שיניו. הוא הפך את השולחן והתרוצץ בחשכה, שואג מעצם הענות: כמעט שאבד לו צלם אנוש. געש האיתנים של היגון השתולל בקרבו, ופרץ החוצה בלי כל פיקוח מצד התבונה" (עמ' 109).
מרכיב חשוב נוסף בשפתו של פלטונוב היא הסיסמא. האמירה החדה, הקצרה שמביעה איזו אמת ומסתיימת בסימן קריאה היא אולי החידוש הלשוני המובהק ביותר של המהפכה הקומוניסטית, והספר מלא וגדוש בסיסמאות שכאלו:
"פוחוב, אתה רוצה להיות קומוניסט?"
"מה זה קומוניסט?"
"איזה נבלה אתה, הקומוניסט הוא אדם נבון, מדעי, והבורגני - טיפש היסטורי!"
"אם כך, אני לא רוצה."
"למה לא?"
"אני טיפש טבעי!", הכריז פוחוב, שהיו לו דרכים משלו, דרכים אגביות, להקסים אנשים ולמשוך את ליבם, ותמיד היה לו מענה לשון זריז מאין כמותו." (עמ' 235)
בדומה לפוחוב גם לפלטונוב עצמו מענה לשון זריז והוא משחק בשני המגרשים: הוא מכיר היטב את הסיסמאות הקומוניסטיות והוא שם אותן בפי הדמויות האידיאליסטיות, ומנגד הוא יודע היטב לצבוע אותן באירוניה ולהציב כנגדן אנטי-סיסמאות, כמו בקטע הבא:
"פוחוב! תיכף המלחמה נגמרת!" אמר יום אחד הקומיסר.
"הגיע הזמן! אנחנו לובשים רק אידיאות ומכנסיים אין!" (עמ' 185)
דמותו של פוחוב אולי ממחישה יותר מכל את מקומו הייחודי של פלטונוב על רקע תקופתו. הוא תוצר שלה, הוא התאהב בה כשהיה צעיר ובסופו של דבר התפכח ועזב אותה למרות שידע שהיא לא תכיר לו טובה ושהוא יישאר לבד. הבדידות היא אולי המכנה המשותף לכל הדמויות בספר והיא מעמידה בספק את כל המפעל הגדול שהעלה על נס את הקולקטיביות ואחוות הפרולטריון. העוני החשוף, ארונות המתים הפזורים בכל מקום והגוף המתמוטט תחת משא ההיסטוריה נוכחים בקדמת הבמה ואינם מאפשרים לקוראים לצייר איזה עולם מושלם ואוטופי.
כמו פוחוב, גם פלטונוב היה חלק בלתי נפרד מהמהפכה בראשיתה, אך היה מהראשונים שחזו את סופה ואת האימה שהיא עתידה להפיל על האדם, ומסופר מגויס לטובת המפלגה הפך לסופר מודח, מפוטר. אולי ממש כמו פוחוב עצמו: "פיטרו אותו, את פוחוב, חיש קל וברצון, ומה עוד שהפועלים ראו בו אדם מפוקפק קצת: לא אויב, אמנם, אבל סתם רוח שנושבת ממפרשי המהפכה והלאה." (עמ' 231)
"בעולם נהדר ואכזר", מאת אנדריי פלטונוב. תרגמה: נילי מירסקי. הוצאת עם עובד