לב המפרץ

תערוכת הבוגרים בויצ"ו חיפה משתרעת על פני 3 קומות וכוללת 4 מחלקות. 'המחלקה לעיצוב גרפי ותקשורת חזותית' השתלטה על שתי הקומות הראשונות, כולל חלל הכניסה הגדול, ואף פלשה לקומת המרתף עם סרטי אנימציה ווידאו. לשלוש המחלקות האחרות - ארכיטקטורה, צילום ועיצוב אופנה - נותרה בסך הכל קומה אחת להתחלק בה. מה זה אומר על מחלקת התקשורתיים - האם הם הגדולים ביותר? החזקים ביותר? מפחידים? אולי אפילו אלימים? או שמא פשוט לשאר המחלקות אין הרבה מה להציג, ולכן הן בוחרות להצניע לכת, להמעיט במספר הבוגרים המוצגים, להרחיק לקומות העליונות ופשוט לשתוק?

במחלקת הארכיטקטורה, שידעה אירועים קטנים אך מסעירים כמו תחרות כלי רכב מעץ או דוכני מזון ניידים, התוצאה הבוגרת מאכזבת מהבחינה הוויזואלית ואינה חדשנית ורעננה מהבחינה הקונספטואלית. תחושת היובש נובעת אולי מכך שהסטודנטים נדרשים לכתב תזה בת אלפי מילים בפרויקט הגמר, ולכן אולי רובם נשארים על הנייר עם הרבה ניתוחים והצגת בעיות, אך עם מעט פתרונות בעלי שאר רוח. איפה החדשנות, איפה הדמיון, ואיפה הפרזנטציה שתזכיר לי שכאן זה עדיין לא משרד הבינוי והשיכון?

רב העבודות נדמה שקיבלו את מקור השראתן ממבנה בית הספר עצמו, עם רפפות העץ שלו, שחוזרות בעבודות הסטודנטים בצורה זו או אחרת כמו היו הלוגו המחלקתי. גאות אסבן היא היחידה שמצילה את המחלקה משיממונה עם "מבנה כמעשה עירוני"- עבודה מצוינת שמשלבת מחקר ורמת ביצוע ותצוגה במבנה מורכב לקריאה שנראה באמת כהתחלתו של מעשה עירוני, אולי הדבר החסר ביותר בעיר חיפה.

על מחלקת הצילום יש סיבה לכעוס. סטודנטים בודדים בלבד מציגים בחלל הקטן בקומה האחרונה וחבל. נראה שלכמה מהם יש פוטנציאל ומעניין היה לראות עוד עבודות, אולי משנים קודמות, או פרויקטים אחרים שנעשו במהלך השנה. לא נעים להגיד, אבל כמה צילומים טובים אפשר אפילו לשים במבואת הכניסה, ולנשל קצת מהשטח שתפסו הגרפיקאים-התקשורתיים. אבידן שקולניק מצלם תמונות קצרות מחיי העובדים הזרים בארץ. תמונות פשוטות שגם לי וגם לכם יכולות היו להיות באלבום המשפחתי ממסיבות ימי הולדת, אירועים משפחתיים וסתם צילומי פנים דירות. אלא שהאלבום הזה הוא אלבום של עובד זר, ותלייתו בחלל המוזיאלי ובצורה מסודרת משנה מיד את האופן שבו אנחנו מתייחסים אליהם. אל הזרים, אל התמונות. האם אותם זרים יזכרו בערגה ימים שעשו על האש במגרש החניה ליד פיסת דשא מאי תנועה?

אסף אורן לעומתו מצלם את הישראלים בבתיהם. אלו אנשים צעירים, אולי סטודנטים, שנראים רגע לפני/אחרי משהו. מעבר דירה, נסיעה להודו, חזרה בתשובה - התמונות רק רומזות, ולנו נשאר רק להרהר באותם ישראלים מבולבלים בדירותיהם המבולגנות.

במחלקה לגרפיקה ותקשורת חזותית דווקא לא מתביישים לתת לכל סטודנט להציג יותר מעבודה אחת וטוב שכך, כי רב העבודות ברמה גבוהה. לעומת שלוש המחלקות האחרות זו מחלקה חזקה ובוגרת ו טוב שהיא השתלטה על כל הקומות הראשונות (אם כי לא חייבים בכח, אפשר להשאיר גם קצת לאחרים). גם הנושאים שבחרו להתעסק איתם במחלקה מגוונים וחלקם מתעמתים עם בעיות החברה.

כך, למשל, יעקב בן כהן החושף שיניי כלבים אימתניות ב"תודה שהתקשרת", שעוסקת בקטנותו של הלקוח מול תאגידי הענק, שנאלץ תמיד להקיש 4 למענה אנושי ולהמתין חצי שעה. "מלחמת המינים" של שרון הופרט היא קיר ניירות A4 צבעוניים ועזים, שמרכיבים פאזל גרפיטי של רחוב או ספר קומיקס מהפכני וביקורתי, שדפיו נתלשו.

"התעללות" של יונית פל היא עבודה נקייה, קרה ומנוכרת שהופכת את החיות שעברו התעללות לאייקון ובכך מעצימה את תחושת אי הנוחות. גם "חזירים" של ליטל סיון היא עבודה מוקפדת ומדויקת שמתעסקת בטיפולים פלסטיים וקוסמטיים. עבודה נוספת שלה "מלחמה וקרקס" מוכיחה שוב כי היא סטודנטית מבריקה בעלת סגנון מגוון ברמה גבוהה. כדאי לשים לב גם לסיגל סגל שמציגה שתי עבודות בקירות צדדיים - "סימנים" שנעשתה במסגרת פרויקט שירה על פי השיר של דליה רביקוביץ, ועבודה נוספת ללא כותרת המוצגת על רקע נייר מילימטרי ארוך.


בסופו של יום, טוב שהמחלקה לעיצוב גרפי השתלטה על כל הקומות הראשונות. המודעה הגדולה שפרסם בית הספר בעיתון, ובה נצעק על גבי עמוד שלם כי "ויצו-חיפה 2007 הטובים ביותר" לצד חמש עבודות של המחלקה לעיצוב גרפי ורק אחת ממחלקה אחרת (צילום), אומרת את הכל.