הלהיט של B52's: באסה או קלאסה

אם לוקחים כנקודת מוצא את העובדה ש"Shiny Happy People" הוא בוודאי השיר הגרוע ביותר של REM וככל הנראה אחד המבאסים אי פעם, קשה לחבב את קייט פירסון, מי שהיתה ידועה עד אותו רגע כסולנית של B52's ותורמת למייקל סטייפ וחבריו מנפלאות גרונה. למעשה, הנוכחות המוחצנת של פירסון בשיר היא אחד הדברים שהופכים את "Shiny Happy People" לזוועה שהוא (ביחד עם כלי המיתר בפתיחה ובאמצע, המנדולינה, קולות הרקע של הבסיסט מייק מילס וכמובן התנועות של סטייפ בקליפ).

הקשר בין פירסון ל-REM נגזר מבסיס האם ממנו הגיעו, עיירת הסטודנטים אתנס בג'ורג'יה - REM היא אולי הלהקה המפורסמת (והמוצלחת) שיצאה ממנה, אבל B52's - גם שם של מפציץ אמריקאי וגם כינוי לפיאות המאסיביות בהן התפרסמו נשות הלהקה - היתה הראשונה.

גם אם שוכחים לרגע את תרומתה המכרעת של פירסון ל-"Shiny Happy People" ושופטים את B52's על פי יצירתם הבלבדית, קשה שלא לרצות לפרוק אגרסיות כלפי הסטריאו, נוכח שירים כמו "Love Shack", (שהפיק דון ווז מ"ווז נוט ווז" ונייל רוג'רס המלך משיק. "Roam" מאותה תקופה דווקא היה אחלה שיר), "Good Stuff" ובעיקר הקאוור שלהם לשיר הנושא מתוך "פלינסטונז - הסרט". מה שמעטים יודעים הוא שלפני אותם ימים בשלהי הקריירה בה הפכה B52's ללהקת פופ אקסצנטרית, במובן השלילי של המילה - באמת שלא פשוט להתעלם ממה שנהוג לכנות ב"כוכב נולד" צבע הקול של פירסון כמו גם של הסולן פרד שניידר (ההוא שאומר "Love shack baby") - הם הוציאו את אחד השירים הכי כיפיים בתולדות הפופ. "Rock Lobster" חברים, זה כל הסיפור.

"רוק לובסטר" היה הלהיט הראשון של B52's. הוא יצא כסינגל עוד לפני שהם באמת ידעו לנגן ואחר כך שוב באלבום הבכורה שלהם. מה שהופך את "רוק לובסטר" לכזה שיר מסיבות אולטימטיבי, הוא בראש ובראשונה הריף הרוקבילי שלו, שיכול בקלות להיות שייך לרפרטואר של הקראמפס (כשהוא מגובה בלוק פיפטיזי קאמפי של פירסון וסינדי ווילסון, הסולנית השנייה). אל הריף המנצח הזה מצטרף המונד מכשף (שכמו הגיע מהרפרטואר של הפאזטונס), תנועות ריקוד מחופפות שמנסות לחקות סרטן, קולות רקע שגובלים בזעקות שבר וטקסט על מגבות תואמות, בחורים בביקיני, סלעים עם סרטנים מרקדים, נימפות מרקדות ומסיבה מעולם אחר. אם יש משהו שיותר מכל הופך שיר לשיר מסיבה, הוא נעוץ בדיוק כאן - שהשיר ידבר על מסיבה ויגרום לנו לרקוד.

בפרק ב"איש משפחה" בו קליבלנד מגלה שקווגמאייר מזיין את אשתו הוא מגיע לפיטר על מנת שיעזור. לרוב העצות של פיטר מסתכמות בפלאשבק חסר משמעות, אלא שהפעם דווקא יש לו עצה. "אני רוצה לשיר לך שיר" הוא אומר לקליבלנד, "שעוזר לי בכל פעם שאני מדוכא". הוא תופס את הגיטרה ושר לו את "רוק לובסטר". לא שפיטר גריפין הוא איזושהי אסמכתא, אבל מהבוקר אני שומע את "רוק לובסטר" בלופ. אני עדיין בדיכאון, אבל לפחות אני רוקד ועושה תנועות של סרטן.