המרקם של העצב המזוכך

בשנת חייו האחרונה, כשמצבו הבריאותי לא היה טוב, חיבר סשה ארגוב 23 מנגינות חדשות. אשתו, נוסיה, דחקה בו להתיישב לפסנתר ולעבוד, אחרי תקופה שבה המלחין בן ה-80 הפסיק לנגן וליצור. "זה כבר היה לקראת הסוף והוא לא הרגיש טוב. רציתי שהוא יתעסק עם זה, חשבתי שזה ישפר את הרגשתו, והשפעתי עליו שיישב וינגן. והוא באמת ניגן, וזה ככה נשפך, כמו איזה זרם", היא מספרת.

דבר קיומן של 23 המנגינות האחרונות אינו חדש. בשנים שחלפו מאז מותו של ארגוב ב-1995 נעשו כמה ניסיונות להתאים לחלקן מלים, ושתיים-שלוש מהן אף בוצעו בפומבי. אבל רק הערב, בפסטיבל "לילות קיץ" של הזירה הבין-תחומית, שמתקיים בתיאטרון החאן בירושלים, ייצאו רוב המנגינות לראשונה מבין דפי התווים של ארגוב ויבוצעו עם המלים החדשות שלהן, פרי עטם של שישה משוררים עכשוויים.

אוהביו של ארגוב לא יופתעו לשמוע שהמנגינות הללו עוצרות נשימה ביופיין. העושר ההרמוני, הקלות הריתמית, הדיסוננסים הטיפוסיים, החיבה למקצב הוואלס, הפשטות המסובכת של המלודיות, קרני השמש המז'וריות שמבקיעות שוב ושוב מתוך העגמומית המינורית - כל הסממנים הארגוביים נמצאים כאן. ובכל זאת, אומר המלחין והחוקר עודד זהבי, שמכיר את המנגינות האחרונות היטב, אפשר בהחלט להצביע על מאפיינים שמייחדים אותן כחטיבה לעצמה.

"הן מאוד מסובכות לשירה, יותר מרוב השירים של ארגוב", אומר זהבי. "יש כאן התפשטות מהמחשבה המלודית הטהורה והליכה למקום יותר מופשט. זה עדיין כתוב במנעד של הקול האנושי, אבל נדמה שהמבצע הקונקרטי לא עומד לנגד עיניו של ארגוב. יש כאן משהו פורץ גבולות מבחינת המלודיה, תעוזה מלודית מאוד חזקה. קשה לזמזם את המנגינות האלה, אפילו אם אתה מתי כספי, וזה נוגע ללב, כי ארגוב כאילו אומר: באמת לא אכפת לי".

זהבי מוסיף שבמנגינות האחרונות ארגוב מרשה לעצמו לא להיות לגמרי נאמן למה שהוא מכנה "הכיווניות של השיר". "אצל ארגוב, דווקא בגלל המורכבות וההרמוניות המסובכות, אתה יכול להרגיש תמיד איפה אתה נמצא. כאן זה קצת מתערער. המנגינות נמצאות בתוך הסכמה הטונאלית, אבל יש בהן התרחקות מנרטיב מחייב, אולי מפני שבניגוד להרגלו ארגוב לא כתב אותן למלים קיימות".

מבחינה רגשית, זהבי שומע במנגינות האחרונות "איזה עצב לא מנוחם. על אף השטף של המרקם הארגובי שתמיד זז, יש כאן עצב בלתי נסבל. לא עצב דיכאוני, אלא עצב מזוכך. לא סתם ארגוב היה פקיד בנק, כדי שלא יראו את העצב הזה".

זהבי אינו מעורב בהופעה שתתקיים הערב, ששמה "ללא מלים", אבל הוא היה שותף ליוזמה בראשיתה עם השחקן דורון תבורי, המנהל האמנותי של הזירה הבין-תחומית, שמוביל גם את ההפקה הנוכחית. לפני כשנתיים ביקשו זהבי ותבורי להקליט כמה שירים שכתב ארגוב למלים של איציק מאנגער. "באנו אל נוסיה כדי לחפש את כתבי היד שלהם, והיא הביאה ללא שביקשנו את 23 המנגינות האחרונות. כשראינו את השירים, עלתה בנו המחשבה להזמין להן טקסטים", מספר תבורי.

תבורי וזהבי בחרו שש מנגינות מתוך ה-23 ופנו אל המשורר תמיר להב רדלמסר. להב רדלמסר קיבל לידיו דיסק ועליו הקלטה של המנגינות, שעשתה פסנתרנית לבקשת תבורי על סמך דפי התווים של ארגוב. "מעולם לא כתבתי שיר בכפוף למנגינה, ועוד מנגינה של סשה ארגוב, כך שכתיבת השיר הראשון היתה מאבק", אומר להב רדלמסר. "מאחר שאני לא קורא תווים, הייתי צריך לעבוד לפי שמיעה - ללמוד את המנגינה על פה, ממש. בהתחלה השמעתי בלופ את המנגינה כולה, אחר כך השמעתי בלופ קטעים ממנה, כדי ללמוד את השיר ולהבין איפה המנגינה ואיפה הליווי".

להב רדלמסר, חובב מוסיקה קלאסית, מתגאה בכך שפרט למקום אחד או שניים הוא לא התבלבל בין המנגינה לליווי ("מיד טפחתי לעצמי על השכם"), אבל מוסיף שהעובדה שהוא אינו קורא תווים "החדירה את המנגינה יותר פנימה. זה כמו ללמוד על פה פרק בתנ"ך. השינון הזה מכניס את הדברים למקום שונה מהמקום המודע".

לדבריו, בכתיבה רגילה של שיר או סיפור, "יש בדרך כלל משהו שאתה רוצה לומר, וכאן מה שאתה רוצה לומר נאמר כבר על ידי המלחין. לכן השתדלתי להיענות בשירים שכתבתי למצב הרוח של ארגוב. יש סשה הקופצני והשוברני, אבל מצב הרוח של השירים שאני קיבלתי היה מאוד אלגי, של סוף החיים". הוא מביא כדוגמה את השיר הראשון שהלחין, שנפתח במשפט פתיחה מוסיקלי קודר, מלא הוד, אפילו טרגי. "ברגע ששמעתי את הפתיחה הזאת לא יכולתי שלא לחשוב על מוות. ולכן השיר, 'נומה שן', הוא מבחינתי שיר אשכבה".

"נומה שן" ושירים נוספים שלהב רדלמסר כתב הופיעו אמנם בדיסק "עמוק בלילה" שהוציאה אוניברסיטת חיפה, אבל הדיסק לא יצא בהפצה מסחרית, השירים לא בוצעו בהופעה וכל העניין כמעט נזנח, עד שלקראת פסטיבל "לילות קיץ" של הזירה הבין-תחומית החליט תבורי להחיות את היוזמה. המנגינות נשלחו לחמישה משוררים נוספים - זלי גורביץ', דורי מנור, הילה להב, ורד דור ויניב גבאי מילר - שהקשיבו להן ובחרו לאילו מהן הם רוצים להתאים טקסטים. "למרבה ההפתעה, היה רק מקרה אחד שבו שני משוררים בחרו באותה מנגינה והיא תבוצע פעמיים, לשני טקסטים שונים", אומר תבורי. את השירים ישירו ארבעה זמרים - יעל צבי, עידו רוזנברג, עופר כלף ותבורי. הליווי המוסיקלי יהיה מינימליסטי - פסנתר בלבד, בדיוק על פי התווים של ארגוב.

האם המנגינות של ארגוב כיוונו את המשוררים לנתיב פואטי מסוים? "את רובם, ארבעה מהם, הן הובילו לשירים ליריים מאוד, שירי אהבה. אבל זלי גורביץ' הלך לכיוון שונה לגמרי, למקום יותר ע' הללי", אומר תבורי. זה לא מקרה. "המנגינות הליריות פחות מצאו חן בעיני", אומר גורביץ'. "יותר אהבתי את המנגינות שיש בהן קופצנות והומור".

גם גורביץ' לא קורא תווים, והוא מספר ששמע את המנגינות פעם-פעמיים ("טוב, אולי פעמיים-שלוש, אבל לא יותר") והתיישב לכתוב. "התחלתי ממשהו שתפס אותי. למשל, אחד השירים מתחיל עם קצב כזה - פה-פה-פה / פה-פה-פה-פה-פה. מיד היה ברור שהמלים המתאימות הן 'שני דרורים מחפשים פירור'. מאותו רגע הפירור נהיה עניין בפני עצמו - מושג של חיפוש, משמעות, קטן, כלום. ובלי לחשוב זה כבר התגלגל לעוד בתים ועוד וריאציות".

למרות החיבה של גורביץ' לארגוב המקפצץ, הוא בחר גם במנגינה יותר לירית וכתב שיר שמתאר את הלך הרוח שלו כשהוא שומע אותה. "מלים על מנגינה" נקרא השיר, ונדמה שרבים עשויים להרגיש ששורות הפתיחה שלו משקפות את מה שהם חשים כשהם מאזינים לשיר של ארגוב: "הן זה עצוב / צוב / הן זה ענוג / נוג / הן זה עולה / ויורד / וזה עמוק - / ואין לו סוף בכלל".

"אני חושב שארגוב מחכה עדיין לגילוי", אומר זהבי. "הוא צריך להיות פתוח לאינטרפרטציה. אסור להיות כבולים לביצועים הישנים, צריך לשחק עם השירים והמופע בזירה הבין-תחומית הוא אולי צעד מכונן בכיוון הזה. באופן אישי, אני מחכה שמישהו מהדפרסיוויים של המוסיקה הישראלית, פוליקר או דוכין, יתלבש על השירים הדיכאוניים של ארגוב. נכון שהאקורדים ייהפכו להיות פחות מורכבים, אבל זה יהיה נפלא".