וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

משחקי קופסה

שרון אריאלי

22.8.2007 / 10:21

החדש של בלקן ביט בוקס עשיר ואנרגטי, אבל לא סוחב. הראשון של מאלוקס מפותל ומרתק. שרון אריאלי קבב

האלבום החדש של הבלקן ביט בוקס, החבורה השמחה ששרדה את הביקור הקודם של הטרנד הצועני במקומותינו (האזכרה לג'ה פאן תתקיים במרתון המוזיקה היהודית הבא), נפתח במין הכרזה בסגנון "גבירותיי ורבותיי", ורעשי מחיאות כפיים של קהל.

בעשרים השניות האלו טמונות כל הבעיות שיש במסיבה שמנסים לרקוח מיטב המוחות המוזיקליים שיש לישראל בתפוצות (תמיר מוסקט, אורי קפלן, איתמר ציגלר, אורי כנורות ותומר יוסף, וזה רק בהרכב הבסיסי): האלבום השני של הבלקן ביט בוקס מנסה לצייר מסיבה חיה במקום בו אין מסיבות - מערכת ההאזנה הביתית. לכל היותר, "Nu-Med" הוא דיסק נסיעה למצבים בהם בכלל אסור, ובוודאי שלא מומלץ לנהיגה.

כמו ז'אנרים אחרים שבנויים ברובם על ביט או על כלים אינסטרומנטליים (פוסט רוק למשל), גם המוזיקה הבלקנית-צוענית חייבת איזשהו שינוי צורה כשהיא יוצאת מתחומי הבמה אל הרמקולים: היא איננה יכולה להציע את אותה חוויה, כיוון שרובנו לא נוהגים לשתות לבד (או כך אני מקווה), ורגילים לשלם נקודתית בעבור מצב הרוח, ולכן היא נזקקת לאיזשהו ערך מוסף שיפסיק את ערבוב הקטעים אחד בשני עד כדי טשטוש ואובדן זהות. זה בדיוק המרחק בין "טרנד" ל"להקה" של ממש. גם בהאזנה החמישית והשישית, לקראת שיר מספר חמש, הלב מבקש מהאצבע לשלוח יד ולהחליף לאלבום של דן דיקון (מסיבה ביתית במחיר מבצע).

ברגעים היותר בשריים שלו, "Nu-Med" עשיר בצלילים והשפעות שכבר אי אפשר להזכיר (בואו נסכם על "כור היתוך") ויתרונותיו על האלבום הקודם נמדדים בכך שהוא הרבה יותר מעוגל ומהודק, ואינו גוזל זמן רב של חשיבה, כפי שאלבום ז'אנרי אמור לעשות. בנוסף, משקלו של תומר יוסף, MC מצוין, (שרק הולך ומשתפר מפרויקט לפרויקט) עולה, וכל קטע בו הוא משתתף נצבע באופן אוטומטי בגוון אחר של עניין. גם השיר "חביבי מין זמן" מבוצע ברגישות ובנחישות, ולהופעות בארץ מתבקש ליהוקה של מרים טוקאן, למען שלום היסטורי ותיקון עוולות.

מעבר לכך, חייבים לומר את האמת לצד כל המגזינים הנלהבים שפתאום נזכרו בגוראן ברגוביץ' (צביקה פיק של מזרח אירופה): כל כלי הנשיפה, הבאסים, הביטים והסימפולים של BBB לא באמת מחזיקים חמישים דקות של אלבום. אם באלבום הקודם היו שיתופי פעולה מבריקים (שושן ובום פם), ואפילו אחד מרגש ("אדיר אדירים" עם ויקטוריה חנה), התחושה ב-"Nu-Med" היא שהטרנד סוחב את אלבום האולפן, ולא ההפך, וחבל: אם הבלקנים היו משחררים במקום אלבום אולפן, שלושה אי.פי בני שישה שירים כל אחד בהפרשי זמן, כשהם מצוידים במיטב הרמיקסרים שמוכנים למכור את הטובה שלהם בשביל קצת מגע בולגרי, אפשר היה להפוך את העסק לדינמי הרבה יותר, וגם תואם את פלח השוק שאליו מכוונים הבלקן ביט בוקס. כרגע," Nu-Med" מכיל אנרגיות רבות מדי מכדי להישאר סטטי כאלבום אולפן, ומצד שני מכיל יותר מדי רגעים שבהם הביטוי "עוד מאותו דבר" הוא אנדרסטייטמנט.

בלקן ביט בוקס, Nu-Med""
(Crammed)

צרבת חוזרת

ואם כבר נסחבנו לכל הגבינה הבולגרית הזו, כדאי להזכיר הרכב מעניין שמכיל 1/12 בערך מהבלקן ביט בוקס (אייל תלמודי) ואת המתופף הבלתי נלאה חגי פרשטמן (שקצת נעלם באחרונה והוא מנגן רק בחמישה הרכבים בו זמנית). שם ההרכב הוא "Malox", ושם האלבום הוא "One Day". חבריו הגדירו אותו כ"הורה-פאנק", שזה נשמע סתם כמו מאש-אפ ליחסי ציבור: האלבום עצמו קצת יותר מורכב, ומכיל השפעות כלייזמר/מוזיקה צוענית עמוקות, מלוות בזרועות המיומנות של פרשטמן. ההרכב מרפרף בצורה קומוניקטיבית יותר להרכב כלייזמר-פאנק מבריק אחר שפועל בישראל בשנים האחרונות, קרוזנשטרן ופארוחוד: הנטייה של Malox לעומת קרוזנשטרן היא בעיקרה לכיוון גרובי יותר, אך עדיין בשום אופן לא ממש רקיד.

למרות שהעושר הצלילי בו נראה כמו הומלס ליד התזמורת של הבלקן ביט בוקס (ובוודאי בהיעדרה של שירה), דווקא Malox מצליחים לסחוב בעלייה 14 שירים, היכן שהבלקן עוד מנסים לחלץ גלגל שיכור מהבוץ: מצד אחד, "One Day" קצר יותר מהאלבום של הבלקן ביט בוקס ולא מתגרה בבלמי הסבלנות של המאזין. מצד שני, הוא מספק פיתולים צליליים מרתקים, כשהוא חוקר לעומק שימוש בסקסופון, ומה שמכונה באלבום "מנדולינה מעובדת". לפעמים זה נשמע כמו שיר מהחתונה היהודית של ג'וני רוטן, ולפעמים זה סתם נשמע כמו טוקבק נגד הכיבוש. אבל בניגוד לבלקן ביט בוקס, זה לא משעמם לרגע.

מאלוקס, "One Day", הוצאה עצמית

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully