בסיסטית מחפשת להקה

    אוסף ההקלטות מהבי.בי.סי הוא לא הדרך האולטימטיבית להתחיל עם הטינדרסטיקס, אבל דנה קסלר ממליצה שתתחילו

    בסיסטית מחפשת להקה

    אחרי שישה אלבומי אולפן, כמה תקליטים בהופעה, אוסף או שניים, שני פסקולים וכמה אלבומי סולו של הסולן, סטיוארט סטייפלס, יוצא “Tindersticks – BBC Sessions” – דיסק כפול של הטינדרסטיקס הכולל קטעים שהלהקה הקליטה באולפני הבי.בי.סי, לתכניות של ג'ון פיל ומארק רדקליף, בין 93' ל-97', בתקופת שלושת האלבומים הראשונים שלהם.

    האמת היא שהאוסף הזה רחוק מלהיות פריט חובה למעריצי הלהקה והוא גם לא הדרך המומלצת להתחיל להכיר אותם. קול הבריטון העמוק והמשונה של סטייפלס מרחף מעל לכל הקטעים כמו רוח רפאים על ואליום כהרגלה, אבל במרבית ההקלטות האלה, שבוצעו באולפני הרדיו, חסר משהו מהעושר התזמורתי של המקור. ואצל הטינדרסטיקס, זה חלק שאי אפשר לוותר עליו.

    עוד בוואלה!

    הסוף ל-FOMO: גילינו איפה נמצא המייק-אפ שלעולם לא תרצו להחליף

    לכתבה המלאה

    לא להיכל התרבות

    בסיקסטיז החלו אמני פופ ורוק שעייפו מהפורמט המינימליסטי של גיטרה-באס-תופים-קלידים לפטם את הסאונד שלהם בכלי נגינה קלאסיים ועיבודים תזמורתיים שיעניקו למוזיקה שלהם יותר נפח. בעשורים שלאחר מכן הרעיון קצת נזנח – אם באייטיז כל מה שהיית צריך כדי להעשיר את הסאונד שלך זה סינתיסייזר שיודע לחקות כינור, חליל וצפרדע, אף אחד כבר לא חש צורך להביא לאולפן נגנים מהפילהרמונית. בניינטיז, לעומת זאת, נרשמה חזרה ברורה לצ'יימבר-פופ או לבארוק-פופ.

    בשנות התשעים האינדי נדד לכיוון של לואו-פיי וקידש את הצליל הרזה והחורק, אז תגובת הנגד החייתה את הפופ המתוזמר של לי הייזלווד, סקוט ווקר או בריאן ווילסון. ומאז זה רק מתעצם. אם בניינטיז כלי המיתר והנשיפה חזרו לפופ בסוג של הפוך על הפוך, במסגרת תחיית הלאונג' והאיזי ליסנינג וההתנפלות על ארגזי תקליטי השקל בחיפושים אחר אוספים משירי ברט בכרך, העשור הנוכחי מלא בלהקות אינדי רציניות של כל מיני טיפוסים מקנדה שמעמיסים את הבמה במינימום שמונה נגנים וסופיסטיכוסית אחת שמנגנת צ'לו.

    אבל הרבה לפני ש-Arcade Fire וה-Decemberists או אפילו בל אנד סבסטיאן הגדירו את גבולות הפופ/רוק המתוזמר, היה את הטינדרסטיקס. למרות שהם נחשבו לסוג של בון טון בתחילת הניינטיז (אלבום הבכורה שלהם מ-93' הוכתר לאלבום השנה של ה"מלודי מיקר"), הם נשארו תופעה יחסית שולית ולא יותר מדי מוכרת במפת האינדי הבריטי. יש שיאמרו שהם מוזרים מדי – אנחנו נקרא להם ייחודיים (שזה משהו שאי אפשר להגיד על הרבה להקות, בטח שלא היום). נתחיל בזה שהטינדסטיקס הם להקת רוק שמשתמשת בויברפון, גלוקנשפיל, טרומבון, בסון, כינור וקלרינט, ובכל זאת לא נשמעת כמו משהו שמקומו בהיכל התרבות, אלא יותר בבר אפלולי ומעושן במרתף טחוב.

    הרומנטיקה שבתוך העליבות

    הטינדרסטיקס קמו בנוטינגהם ב-92' ועשו את הדבר האחרון שהיית מצפה לשמוע בזמנו מלהקה בריטית צעירה, כשכל יתר הלהקות הבריטיות הצעירות קידמו את בוא הבריטפופ הצבעוני והאופטימי. אם לבלר ולסופרגראס היו חיוכי קולגייט לבנים וטרנינגים של אדידס, לטינדרסטיקס היו שיניים צהובות מניקוטין וחליפות ישנות אכולות עש. הם לא נשמעו כמו אף להקה אחרת (הדבר היחיד שאפשר להשוות אליו את קולו של סטיוארט סטייפלס הוא חיקויי ה-Club Singer של ויק ריבס ב”Shooting Stars”) ולהגיד שהם להקה כבדה ולא כיפית יהיה חתיכת אנדרסטייטמנט. יש בהם משהו ציורי ופיוטי, אבל לא בצורה חד מימדית. אם מחצית משיריהם חושפים את הזוהמה שמתחת לאלגנטיות, המחצית השנייה עושה את ההפך וחושפת את הרומנטיקה שבתוך העליבות.

    הסיבה שאני כותבת על הטינדרסטיקס עכשיו היא אמנם האוסף החדש וזה בכלל לא קשור למותו של לי הייזלווד, שנפטר בתחילת החודש, אבל בתור אחת הלהקות העיקריות שהמשיכו את המורשת שלו, נראה שזה זמן מתאים מתמיד להוציא אותם מהבוידעם. הטינדרסטיקס אמנם הושפעו בברור מהייזלוד, אבל לא רק ממנו, ולמי שלא מכיר, הדרך הכי טובה לתאר אותם זה כשילוב רומנטי בין האופל האייטיזי הדרמטי של ניק קייב או Crime and The City Solution, הפאתוס הדרמטי של ז'אק ברל והרצינות מעוררת הכבוד של ליאונרד כהן, כשהכל שרוי בעיבוד תזמורתי קטיפתי כמו קצפת של מילקי בפרסומת בטלוויזיה. אבל כמו שכבר אמרתי, הם לא להקה חד מימדית. עובדה, הם עשו את הלא יאומן והקליטו קאבר ל”Here” של פייבמנט. אם טרם שמעתם את הקאבר הזה (שכבר יצא בהזדמנויות שונות), רק בשבילו כדאי לקנות את האוסף הזה. אחר כך צריך לחזור אחורה, ולהתחיל מההתחלה.

    הטינדרסטיקס, “Tindersticks – BBC Sessions” (הליקון)

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully