רדיו, לב המדינה

1947. אתם גרים בניו יורק של פוסט-מלחמה והעולם מבלבל. יש אלוהים, אין אלוהים, ערכי משפחה אנכרוניסטיים או מרעננים, פמיניזם, זכויות אזרח, שוויון, אינדיבידואליזם, ערכים, קומוניזם. כולם נושאים שיעסיקו אתכם רבות בשנים הקרובות, ערב הפיכתו של העולם המערבי ממודרניסטי לפוסט-מודרניסטי. אין לכם מה לעשות. אתם עוד לא מודעים לכמות השעות בהן תשבו בעתיד מול מסך הטלוויזיה המרצד, או לתהפוכות שיעברו על מוזיקת הפופ ועל תעשיית התקליטים. לעזאזל, אתם אפילו לא יודעים מהי תעשיית התקליטים. אם יש לכם מזל, יש לכם גם משפחה חמה ואוהבת שתשב איתכם ליד המקלט. בשעות הפנאי שלכם אין יותר מדי מה לעשות, חוץ מלפתוח את הרדיו על CBS, להכין לעצמכם כוס תה קר, לעצום עיניים ולהקשיב ל"הרפתקאותיו של כריסטופר וולס". אתם מאזינים בשקיקה לסיפוריו המותחים של וולס, ובזמן שהאוזניים שלכם עסוקות בלהקשיב שאר החושים שלכם מתחדדים; אתם מדמיינים פרצופים, ריחות, טקסטורות. כל מילימטר של רקמה אנושית בגופכם מרוכז בתסכית, והעולם עוצר מלכת. ויותר מזה – יש ברגע נתון זה עוד אלפים שעושים בדיוק את אותו הדבר כמוכם.

2007. אתם גרים בניו יורק של דיגיטציה והעולם עדיין מבלבל. האלוהים כבר מת מזמן ואתם מוצאים לו גרסאות שונות בדמויות של אלילים הודים או מותגי ספורט, אבל האלוהים לא מעסיק אתכם יותר מדי כי אתם מבלים את רוב הזמן שלכם בחקר פנימי מיותר וברדיפה אחרי המוצרים הנכונים. את הבידור שלכם אתם כבר לא מחפשים, כי הוא מחכה לכם בכל פינה. בדיוק לא מזמן רכשתם את הגרסה האחרונה של מכשיר הרדיו הדיגיטלי הביתי שלכם לאחר שעברתם מ- XM ל- SIRIUS ואתם יושבים בדירה המעוצבת שלכם ומכוונים את המכשיר על תחנת "הווארד סטרן". בזמן שאתם מקשיבים לתכניות בסינדיקציה של כהן הרדיו השערורייתי שלכם אתם מחפשים מציאות באתר הבית של "אורבן אאוטפיטרס", מקליטים בטיבו את חדשות ערוץ הבידור ומגלגלים ג'וינט. את החלק הכי שערורייתי של התכנית פספסתם, כי הסלולרי שלכם צלצל בדיוק כשהרהרתם בשיחה האחרונה עם הפסיכיאטר ומצאתם תירוצים לכך שאתם מכורים לעבודה. אבל לא נורא. אותה התכנית תשודר שוב בעוד חמש שעות ואולי הפעם סוף סוף תצליחו להתרכז.

הדיון הזה על הרגלי ההאזנה שלנו הוא ארוך מדי, וכנראה שגם עקר. המהפכים שהרדיו עבר בשישים השנים האחרונות משקפים נאמנה את כל התהליכים התרבותיים שאמריקה עברה - מתדרים ממלכתיים לרשתות מקומיות; מתחנות מקומיות לרשתות ארציות; מתחנות מגוונות למפורמטות; מערוצים מעטים לריבוי ערוצים; מתכניות מוזיקה מהפכניות לפלייליסט מהודק; מתדרי FM לרדיו דיגיטלי; מקהלים הטרוגניים למפולחים במידה חולנית; משדרנים עם אישיות רדיופונית מרתקת שמשאירים אתכם ערים בלילה לטאלנטים עם חוזים שמנים שרק שמם הולך לפניהם. ובקיצור – מרדיו דמוקרטי למפלצת מסחרית שפועלת על חסויות, דמי מנוי או פרסומות. אבל יש חיה נוספת שיכולה לתת אלטרנטיבה, שמה רדיו קהילתי.

רדיו קהילתי הוא קונספט שמאזיני רדיו אמריקאים מעולם לא העזו לחלום עליו. שוק הרדיו האמריקאי כבר כמה שנים פועל פחות ברמה הממלכתית ויותר ברמה התאגידית, כאשר, לדוגמא, עד לפריצת הרדיו הדיגיטלי רק החברה "Infinity" שבבעלות תאגיד התקשורת "Viacom" החזיקה בבעלותה כמה מאות תחנות בפרישה ארצית, ורשתות וותיקות כמו CBS ו- NBC שלטו על שוק התחנות המקומיות. לא קשה להבין את המגרעות של שוק כזה; החל מביטול החשיבות של הקהילות המקומיות ועלייתן של הקהילות הלאומיות והגלובליות, וכלה בהאחדת התכנים. משמע - נוצר מצב שבו, למרות תחושת העושר התרבותי שנובעת מריבוי הערוצים החדש, למעשה תוכלו למצוא רק סוג אחד של אג'נדה במדיום הזה, שהיה בעבר קסום. וזו אג'נדה מסחרית שהתחילה לפעול תחת מודל עסקי קפיטליסטי וסיימה באופן הכי לא דמוקרטי. היום אתם צריכים לצייד במיטב כספכם את הרכב והפרטי ואת הבית במכשיר רדיו דיגיטלי ולשלם דמי מנוי, ועד כמה שזכור לי זו לא ההגדרה לתקשורת שפונה להמונים. זו תקשורת שפונה לבני המעמד הבינוני-גבוה ומעלה.

בישראל, לדוגמא, אין רדיו קהילתי. גם אנחנו, שעדיין מאדירים את כוחו של הרדיו המקומי כל אימת שמתפרסמות תוצאות סקר ה-TGI, מקבלים סיפוק לצרכי הקהילה הפרטית שלנו רק בהקשר המסחרי שלהם.

הרדיו הקהילתי המדובר הוא למעשה רדיו שנפתח למען הקהילה, על ידי גופים לא מסחריים שפועלים בתוך הקהילה, ועל ידי אנשים מהקהילה. הוא רדיו שאינו פועל למטרות רווח או על בסיס פרסומות, ושנוהג להשמיע כמה שיותר קולות בתוך הקהילה המסוימת שאליה הוא פונה ללא שיקולים מסחריים. מה שאומר שרדיו קהילתי הוא בעצם יצור אוטונומי שלא פוחד להשמיע גם תכנים קצת מוזרים, קצת מעצבנים או פחות מפורמטים. דוגמא טובה לרדיו כזה היא תחנה אחת הפועלת בפרת', אוסטרליה, בשם RTR, והתכנים שלה גם נשמעים בהתאם. בלוח השידורים של RTR ניתן למצוא תכניות אוונגארד לצד תכניות מוזיקה אלטרנטיבית לפי בקשות הקהל, תכניות מוזיקה הפונות לקהלים מבוגרים, דיבורים, תלונות, ומה שתרצו. ובניגוד לדעה הרווחת בעולם התקשורת התאגידית, הקהל דווקא אוהב את הסלט הזה שמגישים לו, ואוכל אותו מבלי לשאול יותר מדי שאלות. נשמע מעט אוטופי, נכון. אבל עובדה שעובד, והנה מגיעות גם חדשות טובות בנושא.

בניגוד מוחלט לתהליך שעבר הרדיו האמריקאי מאז ימי הקסם שלו בשנות ה-40 ועד היום, הרעיון המהפכני של רדיו קהילתי מתחיל לחלחל במוחם של כמה מפקידי ה- FCC (הרגולטור האמריקאי, הקרוי Federal Communications Commission). ועוד יותר מכך, הרעיון הפך ליוזמה שתקום בקרוב ושתאפשר, למרבה ההפתעה, לגופים לא מסחריים לרוץ למכרז על תדרי FM ולזכות בהזדמנות לפתוח תחנת רדיו קהילתית.

זה הולך בערך ככה: בין ה- 12 ל- 19 באוקטובר ייפתח חלון הזדמנויות של שבוע שבו כל גוף שאינו מסחרי / בעל אג'נדה חינוכית יוכל להגיש מועמדות לקבלת זיכיון על תחנת רדיו בארצות הברית. ה- FCC עדיין לא פרסמו את מספר התחנות שיוקצה כחלק מהפרויקט הזה (ששמו Get Radio), אבל חוץ מזה הם פרסמו בערך הכל; את התנאים לקבלה למכרז, את הדרישות המינימליות כגון דמי ההרשמה, החובה בעורך דין ובטכנאי ואפילו את ההוצאות המשוערות להקמת תחנה כזאת. המטרה – להביא את הרדיו לקהילה, כשהפרויקט מנופף בשלל סיסמאות בסגנון "האם נמאס לכם שכל תחנת רדיו נשמעת אותו הדבר"?, "האם תאגידי התקשורת משרתים את הקהילה שלכם"? ועוד כמה אמרות המופרחות לאוויר ומבטיחות עתיד טוב יותר, בו התקשורת תוכל לחזור לשליטת הקהילות הקטנות. והפורמט, ממש כמו בתחנה המוזכרת מאוסטרליה, נשמע מבטיח. שוב, רדיו ללא פרסומות, ללא שליטת תאגידי תקשורת מפלצתיים וללא פלייליסט המוכתב על ידי נותני חסות השולטים בתוכן. המודל הזה אמנם מעט שונה מאחיו האוסטרלי (שלמעשה אין לו מודל מוגדר בספציפיות כמו זה), אבל הקונספט של תחנה שנפתחת על בסיס של הוגנות ולא על בסיס קפיטליסטי, ושכבולטות שבמטרותיה מוצבת המטרה החינוכית, הוא נעלה.

אילו משרד החינוך האמריקאי היה לוקח תחת חסותו את הפרויקט הנ"ל ניתן היה להשוות אותו בקלות לפרויקט הרדיו החינוכי של משרד החינוך הישראלי ו"קול ישראל", שגולת הכותרת שלו היא תחנות כמו "קול הקמפוס", כשבמקרה האמריקאי, בניגוד לישראלי, הדגש הוא פחות על מסגרת חינוכית ויותר על הקהילות. אבל לא הייתי הופכת שאננה לגבי הפרויקט הזה. ניתן להניח שבגלל שהתחנות הללו יפתחו מתחת שליטה של סוכנות ממשלתית כמו ה- FCC, כן תהיה שליטה מסוימת על תוכנן, וגם אם לא מהזווית המסחרית. זאת אומרת, ישנו סיכוי שתופעל צנזורה על תכנים מסוימים, בעוד שאם נחזור ל- RTR האוסטרלית שמטרתה היא להשמיע בעיקר את יוצא הדופן, ייתכן בהחלט שהגרסה האמריקאית תאפשר פחות חשיפה לשוליים. באוקטובר, לאחר שהמתחרים ייגשו למכרז והמחליטים יחליטו מי בדיוק יזכה לפתוח תחנת רדיו חדשה לגמרי, התהליך יונע ונוכל רק אז לראות את עמידותו.

בינתיים, כאן בישראל, המדיום הרדיופוני מנסה לצעוד קדימה לעבר התמונה האמריקאית העכשווית; מכרז על התשתית לרדיו הלוויני עומד להיפתח בשנה הבאה, כשאחריו יגיע מכרז (או יותר נכון, קרב עקוב מדם) על 40 התדרים שיוקצו לטכנולוגיה הלווינית. פלורליזם היא כאמור מילת המפתח כאן, אבל רוב הסיכויים הם שלא קהילות ישתלטו על התדרים, אלא גופים פרטיים עם מספיק בוכטות, ותחנות מקומיות קיימות שינגסו גם כן בעוגה הקטנה.

החזון של רדיו קהילתי בישראל כל כך רחוק, שלא נשמע עליו עדיין בשום מקום. הדרך שבה אנחנו הולכים עכשיו מצמצמת את הפער בין התקשורת הישראלית שעוד קיימת בה ממלכתיות, לבין התקשורת האמריקאית שכל מה שקיים בה הם אינטרסים כלכליים. לכן מפתיע כל כך שדווקא ארצות הברית, שעל אף המלים היפות שבמגילת הזכויות שלה היא אחת מהארצות הפחות נאורות בכל מה שקשור בתקשורת, עושה את הצעד הזה, הכל-כך נאור.

דמיינו לעצמכם את התוצאות. תכני שוליים מופצים בארצות הברית, משרות חדשות נוצרות ומאוישות על ידי אנשים עם תשוקה לדבר, הקסם של הרדיו יקום לתחייה, יתאפשרו שוב תכנים כמו תסכיתים דרמטיים והכי חשוב – המדיום הזה יחזור, לראשונה מזה כמה עשורים, לעשות את מה שהוא נועד לו – לקשר בין חברי קהילה, ליידע אותם ולהיות מתווך. מדורת השבט, ובמובן הטוב של הביטוי, עוד מלפני שהמציאו את זו של "קשת".