וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תקע ושקע

ניב הדס

25.8.2007 / 4:46

"הדייט שתקע אותי" הוא הסרט המצחיק של הקיץ, אבל ניב הדס חושב שמתחת לכסות החתרנית מתחבא סרט שמרני

למרות שאין דבר יותר נרגן מלהתלונן על תרגום של שם סרט כלשהו – באמת מישהו עדיין מצפה כאן למעוף? - אני חייב לשאול - איך אפשר בכלל להתחיל לכתוב ביקורת על סרט שתורגם לכדי "הדייט שתקע אותי"? מי הוא בדיוק קהל היעד שמנסים המפיצים למשוך, כאשר הם מוסיפים את המילה הפרובוקטיבית בדימוס "תקע", בהקשר של זיין-שגל-נתן שם-חינג'ר-גירזן-הרביץ-טבל את הביסקוויט-הכניס את הציפור לקן? והאם לא מדובר בכלל במעשה סבוטאז' מתוכנן היטב מטעם משטרת המוסר, שמטרתו להבריח מבתי הקולנוע בארץ קומדיות שאינן בכיכובם של קייט האדסון ומתיו מקונהיי, שניהם ביחד וכל אחד לחוד. מצד שני יכול להיות שהמעשה הוא כה סחי-בלטה, כה בלתי סביר ובלתי תואם את הלך הרוח, עד כי מדובר בחתרנות לשמה.

והאמת היא שלסרט כמו "הדייט שתקע אותי" מגיע יותר. לא בכדי מדובר באחד הלהיטים היותר מדליקים של הקיץ הנוכחי – קומדיה שמצליחה לסוחב 130 דקות מבלי לגרור יותר מדי מבטים בשעון ולחבר בין שני הז'אנרים שמובילים את הקומדיות הרומנטיות: הצ'יק-פליק, כלומר סרט שקהל היעד שלו הוא בעיקר נשים (ע"ע סרטי נורה אפרון או סרטים עם קייט האדסון. אגב, לא משנה עד כמה אתם אבודים בספריית הוידאו, לעולם, אלא אם כן חייכם תלויים בכך, אל תקחו את "לגדל את הלן" בכיכובה) והדיק-פליק, סרטי זיונים וקולג'ים, שמיועדים בעיקר לקהל הגברי הצעיר. הסרט האחרון שהצליח לעשות זאת בצורה כה הומוגנית היה "לדפוק חתונה" – עוד סרט שזכה לתרגום שמשחיל פנימה מילה עם אסוציאציה לזיון מהאייטיז – וזה אומר על "הדייט שתקע אותי" לא מעט דברים טובים.

איך תקיעה אחת, כמו אלפי תקיעות

בן סטון (סת' רוגן, השמן המצחיק מ"בתול בן 40" ואחד האנשים היחידים בהוליווד שנראים הרבה יותר מבוגרים מגילם הביולוגי) הוא סטלן חביב בן 23 עם מיזם אינטרנטי מגושם, שפוגש יום אחד במועדון באליסון (קטרין הייגל, "האנטומיה של גריי"), כוסית, שעובדת בערוץ E ונמצאת בדרך למעלה. לאחר שמתמזל מזלו הוא "תוקע" אותה, מכניס אותה להיריון והשמחה רבה. לתוך העלילה הדי סטנדרטית הזו יוצק יוצר הסרט, ג'אד אפטאו, תסריט מצוין שלא מפסיק לגרות את הצופה והופך את ההו-כה-בנאלי, לסרט באמת מצחיק.

אפטאו, שכתב וביים את "הדייט שתקע אותי" (ולפני כן את "בתול בן 40" שלא ממש מתתי עליו), הוא תסריטאי מצוין ובמאי יעיל. הדמויות שלו מדברות נהדר, כשלכל דמות - תהה זו גם דמות המשנה השולית ביותר - יש שפה ואפיון משלה שמניעה את העלילה. הוא כותב בדיחות מצוינות, פיזיות ומילוליות ולא מתנשא על הדמויות שלו: הוא אוהב את חבורת הסטלנים שמקיפה את בן; הוא אוהב את הקרייריסטים מערוץ E ואת הילדות שלו שמשחקות בסרט ויורות שורות מקאבריות ובטח היו מזעיקות את המועצה לשלום הילד; את האחות הגדולה של אליסון שמקללת בלי הפסקה ונמצאת במשחק מינים בלתי נפסק עם בעלה (פול ראד הגבי-גבר), שגם אותו הוא אוהב. האהבה שלו אליהן מגיעה מהמקום החשוב אצל התסריטאי והקהל גם יחד – היכולת להזדהות עם הדמויות ולהבין אותן. מה שכן, יש לו רק בעיה אחת קטנה, שמונעת מ"הדייט שתקע אותי" להפוך לסרט באמת מצוין. הוא חתיכת שמרן.

עבור מי שראה יצירות קודמות של אפטאו, ובמיוחד את הסדרה המצוינת "פריקס אנד גיקס" (חפשו את המגה-גיק ביל שהפך ב"הדייט שתקע אותי" לחתיך הורס), קשה להתחמק מהתחושה שאפטאו, למרות שהשפה שלו היא לכאורה חתרנית ומכניסה לתוך ז'אנר הקומדיות הרומנטיות שפה חדשה, הוא בסופו של דבר ריאקציונר, שלא מסוגל לתת מענה של דרך חיים אלטרנטיבית מעבר למוסכמות האמריקאיות. בדומה לניק, אחד הגיבורים של "פריקס אנד גיקס", שזרק את קריירת הכדורסל המבטיחה שלו לטובת עישון מריחואנה, שגורמת לו להפוך לדביל מושלם ומרחיקה ממנו את אהובתו לינדזי, כך גם בן יוכל להיות בן זוג אמיתי רק כאשר ייפטר מכל ההרגלים הילדותיים שלו ויהפוך לזכר מסוג אלפא – יוריד במשקל, ימצא עבודה ויפסיק להסתודד עם הבאנג. השפה אצל אפטאו היא לא יותר מכלי להעברת מסרים קונסרבטיביים, שמזינים את העלילה והופכים אותה לנוחה לעילכול ובעלת מוסר השכל. אצלו גם בחורה מעל גיל 30 שיוצאת למועדון היא הפרעה שיש למגרה. אצל טוד פיליפס למשל, הבמאי הבלתי רשמי של הפראט-פאק ("אולד סקול", "סטארסקי והאץ'", "School for Scoundrels" ואחד התסריטאים של "בוראט") והמקבילה הכי קרובה שאני יכול למצוא לאפטאו בהוליווד, השפה היא כלי שאיתו הוא מעביר טקסטים מעניינים יותר. אצל אפטאו הסרט חייב להסתיים, בדומה לסרט בורקס, באינטגרציה – הדמויות ימצאו את יעודן ויזדווגו ביניהן; אצל פיליפס, שגם הוא יודע לדברר דמויות נהדר, הסוף הוא תמיד מעורער וכאוטי יותר מנקודת ההתחלה. "אולד סקול" מתחיל בחתונה ונגמר כשכמעט כל הגיבורים נוטשים את מערכות היחסים שלהם לטובת האחווה הגברית; "הדייט שתקע אותי" עושה בדיוק את ההפך. זו כנראה הסיבה ש"School for Scoundrels", אולי הסרט הכי מצחיק וחתרני שראיתי בשנתיים האחרונות (שילוב של "מועדון קרב" עם "גברים במלכודת"), התרסק בקופות ואילו אפטאו מכה פעמיים בקיץ אחד – פעם אחת עם "הדייט שתקע אותי" ובפעם השנייה עם "חרמן על הזמן" (Superbad, עוד תרגום מנצח), שרוגן כתב ביחד עם אוון גולדברג ואפטאו הפיק, הוא הסרט הקופתי ביותר באמריקה בסוף השבוע האחרון. אמריקה.

על אף כל אלו, לכו לראות את "הדייט שתקע אותי" (רק תדאגו להזמין כרטיסים בכרטיס אשראי כדי שלא תצטרכו להגיד לקופאית את שם הסרט ולהרגיש טמבלים) - הוא אולי תומך במכנסי פנסים, אבל שופך אותך כל הדרך אליהם.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully