ילדה ציור

מבין כל תערוכות הבוגרים של בתי הספר לאמנות, בית הספר מנשר הוא עוף מוזר בלול התרנגולות הצעירות המטילות את ביצי הזהב של האמנות. הוא היחיד בו תערוכת הבוגרים אינה מרוכזת לכל המחלקות, אלא מפוצלת כששתי מחלקותיו – צילום ותקשורת חזותית – קיבלו כל אחת את הזמן והמקום שלהן בנפרד, זו אחר זו. אולי מכיוון שזהו בית ספר פרטי – בייבי בן שנתיים, בן הטיפוחים של הזוג עודד ורונית ידעיה, הממומן מכיסם ללא תמיכות ממסדיות כלשהן, ולכן כל תלמיד וכל מחלקה בו זוכים ליחס אישי ואבהי והוא אינו פנימיה צבאית של חיל חימוש האמנות. עודד ידעיה המנהל, חרט את סיסמתו של בית הספר כ"מנשר לאמנות, בית ספר גבוה ומרכז תרבות"- כלומר לא סתם מוסד אלא מרכז תרבות שממוקם במודע בדרום תל-אביב; ולא סתם אמנות אלא מנשר - מניפסט/ עצומה/ קול קורא בעולם האמנות.

הבוגרים המציגים עתה הם הראשונים שבית הספר משחרר לעולם, ואף על פי שהם מאומצים ונולדו ב"קמרה אובסקורה" ז"ל, עדיין מתעוררות ציפיות גבוהות. האם מדובר בקריאת הגבר או בציוץ האפרוחים המפוחדים?

הקול הבוקע משתי התערוכות של מנשר, זו שהוצגה (צילום) וזו שמציגה כרגע (תקשורת חזותית), הוא קול חלש, שאינו מהדהד במרחב הציבורי, ושממנו מתבקש לשאול את המנהל, 'האם לילד הזה פיללנו?'. ידעיה עונה: "לאמן יש אחריות מוסרית לבטא רגשות ותחושות של הציבור ולא רק של עצמו, אבל אסור להיות כפייתיים. אתה מנסה להנחיל משהו ולפעמים זה לא עובר. בגיל הזה, שנות ה- 20 של הסטודנטים הצעירים, הם רוצים לבטא את האני העצמי שלהם ושל משפחתם. אולי זה יבוא מאוחר יותר, ואולי זה יחזור כבומרנג. אתה יכול רק לקוות".

12 בוגרים מציגים במחלקה לצילום בראשות יאיר ברק, ורובם ככולם מתעסקים בביתם, משפחתם ועצמם. בין אלה שצילומיהם המשפחתיים בכל זאת מצליחים לגעת, נמצא פליקס קריס, עולה מחבר המדינות שבעבודתו "בית" החל לצלם את ביתו באשקלון, ומשם המשיך לסדרה של מסע אנתרופולוגי בדירות עולים מחבר המדינות. בצילומיו התיעודיים נחשף עולם אחר על מגוון הטפטים, הפורצלנים והשטיחים התלויים בו. בניגוד גמור אליו, מוצגת ממולו עבודתה של העולה הפינית היידי מוטולה, “Nameless Places”, צילומים מבוימים, שמציגים עולם קר ומנוכר עם ריהוט ישראלי ישן. סרט הווידאו שמוטולה מציגה בחלל אחר, ובו היא נראית מהלכת במגפיים ביער אירופאי, מפחיד ומסקרן כמו אגדה על כיפה אדומה.

מיצב הווידאו של רוני להב, המורכב משלושה סרטי וידאו המביימים טקסים משפחתיים ומתעסקים בהעברת ידע בין דורות, גורם לך להרהר במיקומך ביקום העכשווי, בין עבר לעתיד, בזמן שתפוחי האדמה המקולפים מושלכים לסיר וצמר האנגורה נפרם ונסרג מחדש. זוהי עבודה דומה לעבודת הווידאו של מוטולה בכך שהיא מביימת פעולה סיזיפית שנעה בלופ אינסופי, ובכל זאת לא קורה בה למעשה כלום, ועל הצופה להשלים את העלילה בעצמו. גם בעבודתו המבוימת של עידן מעוז "חצר אחורית", אתרים מסתוריים, מצולמים לפני או אחרי אירוע אפוקליפטי, יש להשלים פערים בעלילה. המחשבה שיתכן והצילומים בוימו בחצר האחורית של אזור בית הספר מעניקה לראשונה איזו משמעות עירונית וציבורית לעבודות המחלקה.

במחלקה לתקשורת חזותית נדמה שכולם חולמים להיות סופרים. מתוך שבעת הבוגרים, חלקם הגדול מציגים ספרים המשלבים טקסט ודימויים, ומספרים סיפורים אישיים ארוכים מאוד, שנמשכים לאורך יותר מקיר אחד בגלריה. אלה הן העבודות של נעמי מילר, אסתי אימברמן, קורין סאבין ואפילו חביבה סליגסון (איור אמנם, ולא ספר) שפרושות בקומה הראשונה של חלל הגלריה. גם אם הן חסרות קריאה חברתית בולטת, הן עדיין עשויות במקצועיות ומוצגות בצורה מכובדת (הודות לאוצר התערוכה וראש המחלקה עמית טריינין). דווקא בקומה השנייה מציג יוני ברגינסקי את "הזבלנים" - אתר אינטראקטיבי לפעוטות. עבודה מצחיקה ואפילו בעלת מימד חברתי שמציעה לפעוטות להכיר את המחשב דרך משחק חביב שבמהלכו יכירו מקרוב חפצים שנזרקו לזבל. אז במקום להקריא מהספר "חמודי, איך עושה פרה?", אפשר לחפש על המסך "איך עושה מאוורר?".

אז אולי לא לילדים האלה פיללו במנשר, אבל בתור בית ספר שפעיל רק שנתיים אפשר לסלוח לו ממש כמו שסולחים לילד בן שנתיים. בשנים הבאות, כשיסיימו בוגרים מסלול מלא במנשר, כשבית הספר יתבסס עם מחזורי בוגרים גדולים, יעמוד על רגליו כלכלית, ואף יזכה לתמיכה ממשלתית ועירונית – אז כבר לא יהיה מקום לסליחה.