"חופשת קיץ" הוא סרט עם חזון. אתה יוצא מהסרט, ולמרות כל פגימותיו אתה נשאר עם משהו שהוא מעבר למה שראית על המסך. דוד וולך העמיד אולי את הטרגדיה העברית הראשונה בקולנוע הישראלי, ויש בסרטו את ההוד והחומרה שהכרחיים לצורת הטרגדיה. בקולנוע הישראלי כמעט ואין למצוא מעשה כזה, של יצירת טרגדיה כזו, מעשה שדורש מחוייבות בלי גבול, ולכן סרטו הוא מעשה גם בקולנוע העולמי, מעבר לחריגתו מגבולות הקולנוע הישראלי בכל מובן שהוא.
הממד בו נע "חופשת קיץ" הוא הממד של המיתוס, וזה מה שנשאר גם לצופה כשהאורות עולים והסרט נגמר. וולך יצר ווריאציה חדשה על מיתוס העקידה, מנקודת מבטו של העקוד. הוא סיפר את סיפורו של הבן.
הסרט עוסק במשפחה חרדית בירושלים. אב, אם ובנם: היחידה הבסיסית של המיתוס. האב הוא רב למדן, אדוק ודבק. הבן הוא ילד שנמשך אחר עולם החי יותר מאשר אל הלימוד שב"חדר". האם נותרת חוליה מתווכת שמפייסת את החסכים של הבן עם העוורון הדתי של האב. אבל במערכת שוולך מציג, אין מקום לשניו?ת של האב והבן ולכן אחד חייב להסתלק מעל השני. בעולם של היררכיה ברורה בין בורא לברואים רק החוק של האב יכול להישאר.
הסרט הזה הוא מצבה למבטו של הבן ולכן הוא סרט מלא רוך, עתיר בצבעים זהובים וכחלחלים והתבוננויות יוצאות דופן: בסצינה אחת הילד מסתכל על הנוזל שנותר בתחתית של כוס תה, משחק עם השתברויות של האור בזכוכית, ובסצינה אחרת מציץ בשיעור של האב מבעד לחרכי שולחן הכתיבה. הזוויות הבלתי רגילות צמודות לאותו המבט של הילד, שנשאר תמיד מבט שתוהה על העולם, מבט שכולו שאלה. מול עולם חרדי שכולו תשובה אחת ומוחלטת, המבט הזה הוא אקט של התרסה בלתי אפשרית ולכן הסרט חייב להסתיים באותו אופן בו הוא נגמר.
החופש הגדול
העניין המוזר ב"חופשת קיץ" הוא שכל זאת מתקיים באיזשהו אופן למרות הסרט: לצופה הישראלי יהיה קצת קשה להתגבר על הליהוק של אסי דיין החילוני כל כך, על שוטים שלפעמים לא לגמרי מתחברים (קורה שבסצינה אחת אתה רואה מה צולם בצילומים המקוריים ומה בהשלמות), על כך שלעתים הצילום מוגזם ביופיו ולא סביר לעולם החרדי הדחוס והדל שאותו הוא בוחן (את היופי הזה ניתן אולי לנמק על ידי המבט המוקסם של הילד). למרות הערות אלה, העמידה כנגד האב, וההתעמרות מול תוקפה הבלעדי של סמכותו, משמשים כמנוע שנותן לסרט תנופה שהנפילות הקולנועיות המקומיות אינן מצליחות לשבש.
דיין אמת
איך אסי דיין המתפרק הפך לדמות האב של הקולנוע הישראלי זה מסתורין בפני עצמו, אבל איך שהוא גם עניין זה עובר איכשהו את המסך, משל דיין עובר סוג של האלהה. בא דיין, ממש כמו הדמות שהוא מגלם, משרת משהו שהוא גדול ממנו, וזהו חזונו של הבמאי: חזון שהוא כל כך טעון ומזוכך, שכמעט אין חומר שיכול לעמוד בתנופה המצטברת שלו, תנופה שהיא הסרט עצמו.