תמונה וטקסט, טקסט ותמונה

צלם. זמר. רקע לבן. סטודיו. זמר רעב, בתנופה, מביא הכל בטייק אחד, שלוש וחצי שעות של שירה וזה בפנים. הוא בפנים. צרידות של סוף שורות נשארת, נהמות יו?דל, מסוג אחר, מסיימות בתים.

זמר. כף יד מושטת. ספק עוצרת, ספק מבקשת, ספק מכשפת. שיער קופצני, כיתוב פונט כחול; גוטמן חיים- עבה. מרוכז. והנה, גוטמן חיים-עבה בתקליטו מאיר בנאי גשם. שם תקליט שמחובר לשם אמן, ככה ישר, באותה שורה; מאיר בנאי גשם. מאירבנאיגשם. זה הכל יחידה אחת.

הזמר לובש חליפה, היא נקנתה קצת לפני הצילום, במיוחד לצילום. אולי ב'בגיר', חברת בגדים. לא זוכרים בדיוק, אבל זה היה בדיזינגוף סנטר.

צלם וזמר הולכים לדיזינגוף סנטר לחיפוש חליפתי; חליפות, כמו של פעם, זאת אומרת - זה מה שהיה פעם. חליפות שגורפות איתן אירועים שלמים, של שימוש אינסופי. של אפשרות חליפתית כזאת או אחרת לכל סיטואציה.

'אפשרות חליפתית' של לפני צילום, גם היא, אירוע שצריך לשים בו חליפה. לחנוט אותה, את הסיטואציה. ללכת לבגיר.

נקיון, נטו. בלי 'פעם'.

היום רק חוזרים ל'פעם', מדי פעם היא צצה, החזרה הזאת לפעם. מעורטלת, מתכתבת עם עצמה, מפויחת מאגזוז מחשבתי, הולכת ובאה, בלי נקיון. הרי אין הרבה אפשרויות לעשות עם ה'פעם', בוא נודה על האמת- רק לחזור אליו מדי, כן; פעם.

הזמר קפץ ונקלט בנחיתה. הושיט יד, וצולם בירידה. שיערו קופץ, מתיישר למקומו הטבעי, הרגיל, הבנאי. השיער הבנאי, שיער שאין לו תסביך הבריחה או ההוכחה; לכולם אותו שיער. תמיד הרי בנים של, אחים של, לא הולכים בדרך של זה המבוגר מהם, או שמנגד הולכים דווקא בדרך. לכאן או לכאן - הם לא הולכים בפני עצמם, תמיד זה כתגובה. אבל בסוג השיער הזה, הבנאי, כולם אותו דבר. לכאן או לכאן, בסוף הקפיצה השיער יחזור למקומו.

****

המסיבה שנגמרה, השאירה כמה צלקות אצל המוזמנים. באולפן הסטודיו, נשארו רק צלם, זמר, וסיטואציה. מוזיקה חזקה ברקע - זה תמיד טוב. גם היא הייתה. רועמת. כמה תקתוקים והעניין יצא אל הפועל. צילום ממחיז רגע, מקפיא נחיתה מקפיצה.

זמר שקופץ ומוצנח על ידי עצמו ממעלה הקפיצה. זמר שמונצח על ידי הצלם, מונצח חליפתית יש לומר, הוא טיפה של גשם שיורד; קופא כמעט לפני סופו של תהליך, כמו אפשרות אחת ויחידה, או אולי נוספת, להושטת יד אצלה בעולם. גשם.

מאיר בנאי, גשם, 1987
צילום; אבי גנור (ותודה על שיתוף הפעולה)
עיצוב עטיפה; יהודה דרי.