אמריקן קומפורט

ג'מיין וברט הם שני חברים ניו זילנדים שהגיעו לניו יורק בתקווה שהלהקה שלהם, Flight of the Conchords, תזכה להצלחה בארה"ב. ברט וג'מיין הם שני לא יוצלחים, חסרים כל ייחוד אישיותי או מוזיקלי, כמו גם אינטליגנציה רגשית. ג'מיין וברט הם שותפים בדירה קטנה, ובין פגישות מגוחכות עם המנהל שלהם, מוריי, התחמקויות מהמעריצה היחידה שמקשיבה להם, מל, מפגשים סהרוריים עם בנות זוגם המזדמנות, הם נוהגים לפרוץ בשיר. ברט וג'מיין הם שני חבר'ה מצחיקים בטירוף.

ג'מיין קלמנט וברט מקנזי הם שני קומיקאים ניו זילנדים שמופיעים יחדיו כמה שנים, כשההתמחות שלהם היא פארודיה מוזיקלית. הצמד נקרא Flight of the Conchords, ומכאן, ניחשתם, נובע השם של הסדרה, בה הם משחקים את עצמם (כולנו תקווה שמדובר בהגזמה).

העונה הראשונה תסתיים בשבוע הבא בתום 12 פרקים ששודרו ב-HBO, והעונה החדשה תגיע למסכים האמריקאים בתחילת 2008, ואמורה להיות האחרונה. בארץ הכבלים והלווין טרם גילו את הסיטקום המעולה, אבל גם זה יקרה מתישהו.

מכיוון שהעונה הראשונה בדיוק בעיצומה, נצטרך לחכות לטקסים הבאים, אולם רוב הביקורות על הסדרה היו חיוביות ביותר.

מי שהיה מכור ל"סיינפלד", ונקרע מצחוק מ"משפחה בהפרעה" ומ"המשרד" ימות על "הקונקורדס". ב"סיינפלד" חזינו לראשונה בפירוק קומי של מצבים/נורמות/דינמיקות חברתיות, וכמה שנים מאוחר יותר שתי הסדרות האחרות שנמנו לעיל לקחו את העסק צעד אחד קדימה עם דמויות מופרכות עוד יותר, שנקלעות לסיטואציות שערורייתיות בצורה קיצונית. אותו סוג הומור קיים גם ב"קונקורדס", עם טוויסט נוסף וחדש. מה שבטוח, סדרה כזו עוד לא ראיתם.

ברט וג'מיין הם, בעצם, שני כלים ריקים לחלוטין, ללא דרייב, רצון, או חלום אמיתי. הם מנגנים כי זאת נראית להם דרך טובה להצליח, לא כי ההצלחה בוערת בהם, או כי הם מוכשרים במיוחד, בטח לא כי אין טעם לחייהם ללא מוזיקה, אלא פשוט בגלל שהרכיבו להקה ועשו את כל הדרך לניו יורק. אנשים חלולים שכאלה לא באמת מסוגלים לגלות איזושהי איכפתיות למישהו מלבד עצמם (וגם זה בספק) ולכן קשה אפילו להגיד אם הם מחבבים אחד את השני במיוחד. מצד שני, הם מסתדרים באופן יחסי, גרים באותה הדירה, וחברים באותה הלהקה, אז כפועל יוצא מכך הם מבלים הרבה מאוד זמן ביחד, מה שהופך אותם לחברים הכי טובים אחד של השני.

אחד המאפיינים הבולטים של הקונקורדס הוא ניגון על הלך הרוח של ימינו, בו דבר אינו מקורי והכל הוא העתק של העתק, והנקודה הזו בולטת במיוחד בסצנות המוזיקה, כשבכל פרק מבוצעת פארודיה על סגנון או להקה אחרים, מדאפט פאנק וקראפטוורק, דרך היפ הופ באופן כללי, דייויד בואי (שפרק שלם מופלא מוקדש לו ולשלל גלגוליו), ועד הפט שופ בויז. בכל שיר שכזה יפרקו השניים את המטאפורות הקלישאתיות שכולנו מכירים, או יסבירו בלאקוניות רמיזות אליהן התרגלנו – וכל זאת תוך כדי שהם נראים שקועים לחלוטין במוזיקה, מציגים מראית עין של שני אמנים ששרים מהלב. דרך הסדרה שלהם הכל נראה כל כך מטופש ומיותר. נכון, הם צוחקים על עצמם, אבל גם עלינו.

הדמות המשנית הבולטת היא מוריי, נספח תרבות בקונסוליה הניו זילנדית, שמחלטר (בניגוד להוראות הבוסים שלו) כמנהל הלהקה במהלך שעות העבודה. מדובר בשילוב של דייויד ברנט ודארן לאמב (סטיבן מרצ'נדט כסוכן הלא יוצלח של אנדי מילמן ב"ניצבים"); בפקיד חסר כל מודעות עצמית, אחד שמחייך במצבים הכי לא קשורים, מתעקש לבדוק נוכחות בכל פגישה של הלהקה (פגישות שכוללת שלושה אנשים), מסדר הופעות ב"עולם המים", מוכר את המוזיקה שלהם לכרטיסי ברכה מזמרים, ומשתף את ג'מיין וברט בתפיסות הקלישאותיות שלו בכל הקשור למה היא להקה ומה ימנע כשלון או יהפוך אותה למוצלחת.

מל היא, כאמור, בן האנוש היחידי מחוץ לשלישייה המדוברת שמביע איזשהו עניין כלפי הלהקה, וכמעריצה היחידה הפכה למטרידנית אובססיבית שמחכה מחוץ לביתם ועוקבת אחריהם, בתקווה קלושה שהרמיזות הגסות שלה ישכנעו את ג'מיין וברט לשכב איתה. וכל זאת כשבעלה מחכה לה במכונית ומסיע אותה ממקום למקום.

האויב העיקרי של הצמד היא המציאות. העובדה כי השניים הם ניו זילנדים שחיים במדינה זרה, מאפשרת להשחיל לתוך העלילה את הניכור והקלולסיות במפגש שלהם עם העולם החיצון, כשכביכול מדובר בהלם תרבות עם המפגש באמריקה. כשברט כותב לחברתו קוקו שיר, שמילותיו מספרות ש"יעשה בשבילה הכל", כולל "יטפס על ההר הגבוה ביותר", הוא עושה זאת כי נדמה לי שזה מה שהיא רוצה לשמוע. בהמשך משכנע אותו ג'מיין שמדובר ברעיון גרוע, מכיוון שאין לו כל כוונה אמיתית לטפס על ההר הגבוה ביותר, ולכן הוא משקר. בסופו של דבר בוחר ברט בסרנדה בעלת מלודיה רומנטית ומתקתקה, שמילותיה מגלות שישמח "לבלות איתך זמן", "להיות עירום כשאת עירומה", ו"אם תרצי, אז נצרף גם את השותפה שלך".

ההומור שנון וחד, עם חוט שני של נונסנס קורע, אבל אחרי צפייה ברוב העונה הראשונה נשאלת השאלה כמה זמן יכולה הסדרה למשוך? גם "סיינפלד" הייתה סדרה על כלום, ומ"המשרד" האמריקאי כבר ראינו שלוש עונות מוצלחות שבנויות על אותו השטאנץ, אבל התחושה היא שהריקנות של ברט וג'מיין, שמונעת מהם איזושהי התפתחות (בתוך כל פרק, ובעונה ככלל), היא קונספט בעל חיי מדף קצרים יותר. מראיונות עם השניים ניתן ללמוד שגם הם מודעים לכך, ולכן בחרו לכלול בעונה השנייה פחות פרקים, ולסגור את הבאסטה.

מה שהופך את הסדרה ממצחיקה לגדולה הם הקטעים המוזיקליים, שתמיד מבוצעים לעילא ולעילא, כוללים מילים שנוגעות בקו הדק שבין הטמטום והגאונות, ובאופן קבוע תופסות אותנו לא מוכנים. לעיתים השירים ישולבו כחלק מהעלילה, לעיתים יהיו אלו מחשבות פנימיות של הדמויות, או איזה דיאלוג בין הצמד The Flight of the Conchords (בסגנון המוזיקה בסרטי בוליווד).

כשג'מיין, למשל, רואה בחורה יפה במסיבה, הוא שר לה שיר אהבה שמילותיו "אני רואה אותך שם בצד השני של החדר/ את הבחורה הכי יפה ב...חדר/ אם הייתי רואה אותך ברחוב/ תלוי באיזה רחוב מדובר/ אני בטוח שהיית אחת משתיים-שלוש הנשים הכי יפות... ברחוב/ את יכולה להיות דוגמנית במשרה חלקית/ אבל אל תעזבי את העבודה הקבועה שלך". והכריזמה הלא קיימת שלו מוסיפה לכל הסיפור עוקץ קומי נפלא.

הסדרה בכלל, והשירים בפרט, יושבים בול על נקודת הזמן הזו, בה כבר התפכחנו מהאידיאולוגיות הגדולות ורעיונות נבובים כמו החלום האמריקאי, ונותרנו עם החתושה שהתרבות שאותה היכרנו הגיעה לקיצה, ועדיין לא נמצאו הרעיונות שימלאו את החלל. שני הגיבורים וחבריהם משדרים מעין ניהיליזם חלש ועבש, אדישות כזו שלא נותנת לנו סיבה אמיתית לקום בבוקר. אבל אם אתם כבר במיטה, אז למה שלא תנצלו את הזמן בשביל לצחוק בטירוף? יאללה, רוצו לתוכנות השיתוף הקרובות לביתכם.

* תרם לכתבה: אסף אופיר