אז אגמור בשיר מזמור

דבר ראשון, בבקשה, בואו נכנה מעתה והלאה – לפחות מעל במה צנועה זו – את התוכנית בערוץ 2, זו עם הצעירים ששרים, בראשי תיבות מקוצרים וברורים: כ"נ. נדמה שאחרת לא נוכל להתעלם מהמטען המחייב של השם, שהפך לסוגיית סדר-יום בוערת בהרבה מסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בואו נדלג בקלילות מעל העובדה המצערת, שבכל ראיון שנערך בתקשורת הישראלית בחמש השנים האחרונות נאלצנו לספוג את הטיפול בשאלת המפץ הגדול – כלומר, את הרגע ההזוי שבו עולה הדרישה להתייצב למסדר הבוקר ולהביע דעה נחרצת בעניין ה-תופעה בה"א הידיעה. בואו נטוס כמה שיותר רחוק מהמרחבים הנדושים לעייפה האלה, ולא נשאל מה אנחנו יכולים לעשות למען כ"נ – אלא מה כ"נ יכולה לעשות בשבילנו.

התשובה לשאלה החמודה הזו היא פשוטה למדי: שירים. אבל שירים טובים, אתם יודעים? זה נחמד, יש בעברית כאלה. זה משמח, ממש משמח. ומה שכ"נ יכולה לעשות עבורנו זה להזכיר לנו כמה מהם. וזה גם דבר נחמד לעשות. אז בלי שום קשר וואט-סו-אבר למתמודדים, לגמר או לצבע הסגול, הנה כמה שירים שחובה עלינו לזכור ולהזכיר – ויפה שעה אחת קודם. רוצה לומר, אם תשאלו אותי, אלו השירים שהייתי שרה בגמר.

מתוך "פלונטר", מ-78'. זה היה המנון, זה עדיין המנון, אבל זה המנון שאי אפשר לקבל יותר מדי ממנו – וגם לא נראה שכהמנון הוא מקבל היום את הכבוד הראוי לו. שיר אחר של הפורטיס, "פריז בלהבות" קורע הלב, ראוי גם הוא לתזכורת רבת רושם, אבל ל"רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" יש טוויסט פופי מנצח. Pאנק-Fאנק עמוס בפעמוני פרה לוהטים, טקסט קולע, או במילים אחרות: קוראים לו פורטיס, והוא שולט.

הופה! עצרו, פנינה לפניכם. לא במקרה כותב השיר הגדול הזה הוא ישי אמיר – מי שכתב לזהבה את השיר שהרדיו הישראלי חיכה לו עשורים שלמים, "אהבה אסורה". יש פה את הקול המוכר וההורס על רקע ביט ממכר, ואת כל המרכיבים הסודיים שגורמים ללהיט להפוך ללהיט – את אלה שבערבוב נכון גורמים לאדם השפוי להמשיך ולזמזם את אותו השיר במשך חודשים ושנים. "אני שטה, למקום שבו האושר קם כל יום מוקדם בבוקר" – לזה קוראים שמייח.

האלבום הראשון של אתי אנקרי הוא מה שנקרא "אלבום חובה בכל בית בישראל". אתם צריכים אותו, באמת. השיר הזה נמצא כאן לא רק מכיוון שלמתמודדי כ"נ לדורותיהם, כמו לעמישראל, יש חיבה גדולה לבלדות קורעות א-לה טקסי ימי זיכרון – והשיר הזה הוא אכן בלדה כזו, מהמשובחות בזא'נר – אלא גם מכיוון שראוי לזמן מחדש את הקול האמיץ שאנקרי השמיעה באותם ימים, באותו אלבום. זוכרים את ה"מה, אתה הולך"? בסוף של "לך תתרגל איתה"? נסו לחשוב על זמרת שהיתה היום מתוחכמת דיה, אמיצה דיה כדי להבין שזהו בדיוק השורה שהכנות של השיר הזה מחויבת לה, ותגלו שממה. אז כדי להפריח את השממה, ואולי כדי להתחנן לאנקרי שתשוב ותבקר בפאזה המשכרת שלה מפעם – שלחו סמס תובעני ל"עד מתי".

השיר הזה נבחר לפני כמה שנים לעטר את פרויקט "היונים", והוא מופיע גם באוסף-הענק "גדלנו יחד" ובאוסף המדליק של גברת גורן בכבודה ובעצמה. ואכן, כשמדובר בכבוד של גברת גורן עסקינן בחתיכת כבוד. עם גרוב שהיה יכול לפרנס חמש זמרות בארים מלהיטות יצרים, מפריז ועד ברלין, ומצוידת במילים המפנקות של יורם טהרלב, גורן הבטיחה לעצמה מקום של דברי הימים בשדות הזמר המקומיים. דבר כזה לא צריך להישאר מכוסה בנפטלין –צריך להזכיר אותו, להצדיע לו, ואסור לשכוח – להיכנס לגרוב.

את תואר "אלבום הבכורה הטוב ביותר של שנות התשעים" צריך כנראה לחצות לשני חצאים נאים, ולחלק את הדייסה בין שני הילדודס המוכשרים ביותר בכיתה: אביתרי ואספי. זה, כמובן, בתנאי שמסלקים מהכיתה את הילדים הרעים שחושבים מחשבות מלוכלכות על ג'ינג'יות – אבל הדיון הזה הוא כבר באמת נושא לפעם אחרת. בינתיים, אפשר להזכיר שהאלבום הראשון של אסף אמדורסקי הוא קפסולה מרוכזת של כישרון – וש"תחנות דלק" הוא מה שקורה כשהקפסולה הזו מתפוצצת בפנים לכל שומעיו. "איפה הקהל שלי"? – אמדורסקי שר כשהוא רותח מזעם, אמין ומדויק – והנה אחרי שנים נגלה שיש גם תשובה לשאלה הזו – הרי הוא מול המסך, בוהה בכ"נ.

אגב, מה אתם הייתם שרים?