פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מחנה משותף

      נערה בת-תערובת יוצאת לחפש את אימה, שכלואה במחנה נאצי. ונמרוד לין יצא, עם ספרו של אהרן אפלפלד, לחפש זהות יהודית

      הלגה שנבך, נערה בת שתיים-עשרה וחצי החיה בכפר אוסטרי, שבה הביתה יום אחד כדי לגלות שאימה אורזת מזוודה ונוסעת להסדיר את עניינה אצל המינהל הנאצי. אביה של הלגה נוצרי ואימה יהודייה שהתנצרה; הלגה היא מישלינג, בת-תערובת. הנערה הצעירה מצפה לשובה של האם, אך בד ובד היא מגיעה לכלל הכרה שהיא אינה חוזרת, והאב אינו נוקף אצבע. הלגה מחליטה לברוח מהבית ולהתאחד עם אמא.

      אפלפלד מספר את "חיים שלמים" דרך הלגה. היא מספרת צעירה ומבוגרת כאחד: תמימה ואופטימית כיאה לנערה צעירה, ויחד עם זאת, רצינית ונחושה כאישה במילואה. הפרוזה שלה, כמוה, פשוטה וישירה. אפלפלד משתמש היטב בפשטות מבטה של הלגה ובתמימותה כאשר הוא גורם לה להתנגש חזיתית עם מציאות המלחמה. המסע של הלגה הולך ומתגבש, באורח כמעט בלתי נמנע, כמסע שתעודתו היא המחנה שבו אמא כלואה. זהו מסע-התבגרות קלאסי – אף על פי שהלגה אוספת טראומות על כל צעד ושעל – וככזה הוא אופטימי מיסודו: ברמת הפשט, הלגה בטוחה שתתאחד עם אימה; ברמת הדרש, המסע חייב להסתיים בעבר הנכון של החיים: ב"מבוגרו?ת".

      אפלפלד עושה שמות בתבנית הספרותית הזו – הוא משתמש בקונבנציית המסע האופטימית ואז מציב כיעדה את המחנה הנאצי. הלגה אינה מבינה לחלוטין את המציאות שבה היא מתנהלת: היא שמחה על כל צעד שמקרב אותה אל אמא, והמילים שמחות איתה. אבל מי שקורא את הלגה הרי יודע שהנערה מביאה את עצמה לפתחו של אבדון, והפער הזה הוא פער נורא ומנוע ספרותי רב-עוצמה.

      הבעיה היא שהמנוע הזה שבונה אפלפלד, אף על פי שהוא הופך את שלושת-הרבעים הראשונים של הרומאן לחוויית קריאה מרגשת, שובק חיים כשהלגה משלימה את מסעה. ואז המגרעות של הרומאן נחשפות: כיצד הנימה הפשוטה הופכת, או מתחוורת, כנימה פשטנית. הכתיבה על השואה אמנם מלאה בחלוקה ברורה לטוב ורע, ואין זה פלא: בעולם מורכב ומסובך, שיח השואה מספק כיס-אוויר כמעט יחידי שבו מותר לחשוב ולכתוב במונחים גדולים ומוחלטים. אבל אפלפלד תמיד הצטיין ביחס מורכב הן לרוצחים והן לקורבנות. המורכבות הזו כמעט ונעלמת ב"חיים שלמים".

      את רוב הדמויות ברומאן ניתן לחלק בקלות רבה מדי לטובים ורעים; אין נימים ודקויות ביחסן להלגה. מעט הדמויות שמצוירות באופן מעט מורכב יותר הן האב, שיחסיו עם הלגה הם רב-משמעיים, ודמויות הניצולים שמתווכחים בינם ובין עצמם לגבי משמעותה של החוויה הסגולית שעברו. אולי יש בכך אמירה: דווקא מי שהנאצים העבירו אותו תהליך ארוך ובלתי-נסבל של דה-הומניזציה משתקם דרך מבטה של הלגה. היא מתארת את הניצולים בחמלה, אך אינה פוסחת על השקעים והזיזים שהותירו בהם הנאצים. הניצולים עושים טוב ורע, אומרים דברים קשים ומופלאים, צונחים לתהומות ואז נוסקים; הם מורכבים יותר, ולכן, אנושיים יותר ממי שכלא אותם.

      אל פונאר דרכים יובילו

      אבל מתחת לפני השטח הפשוטים נע זרם תת-קרקעי ואירוני שהופך את "חיים שלמים" לספר מעניין יותר. הלגה התחנכה כנוצרייה טובה, והגויים הטובים שעוזרים לה הם אנשים יראי-שמיים. המסע שלה אל עבר אמה, אם כן, מסתייע באמונה שלמה בישוע מושיענו. יותר מכך, דרך סיגוף עצמי – הצמחונות של הלגה, למשל, מטרידה מאד את האיכרים האוסטריים – אלטרואיזם בלתי מתפשר ויותר מכל, חזיונות מיסטיים שבהם היא משוחחת עם אימה ועם הצלוב, הנערה הופכת למעין קדושה נוצרייה נוסח קתרין מסיינה. באופן כמעט פרדוקסלי, באמצעות ביטול עצמי קתולי מתקרבת הלגה ליהדותה.

      והלגה הולכת ומשלימה עם יהדותה. המסע של הלגה הוא בחירה ביהדות. זוהי בחירה אקטיבית, יומיומית. היהדות של הלגה היא משהו שעושים. אין לה כמעט סממנים דתיים; היא נשענת על מושג החברותא, והיא נרכשת באמצעות קירבה גופנית ומטונימית לניצולים אחרים. במחנה המעבר, שמתפקד כמעין אנטי-מחנה-ריכוז, הניצולים שבים ומגדלים את אנושיותם וזהותם, אחרי שזו הופשטה מהם.

      אבל הלגה כנראה לא הייתה בוחרת ביהדות לולא לקחה על עצמה גרמניה הנאצית להשמיד את היהודים. הלגה מתייהדת ככול שהיא מתקרבת אל מחנה הריכוז, ככל שהיא בוחרת לקחת חלק בחווית ההשמדה. מבחינת הלגה סוגיית "מיהו יהודי" אינה סוגייה כלל: יהודי הוא מי שהיטלר קבע שהוא יהודי. במובן הזה, רצח-העם היהודי הוא אירוע מכונן בהיסטוריה היהודית לא רק מכיוון שהוא כמעט וחיסל את יהדות אירופה, אלא משום שהוא הגדיר מחדש את הזהות היהודית. זהו מעמד הר סיני מהופך, ואדולף היטלר הוא אחת הדמויות הכי חשובות בתולדות היהדות, שנייה רק למשה. אבל ההגדרה שהגדיר הנאציזם את היהדות היא הגדרה כפויה ונוראית. היא מושרשת בנו, והיא מכלכלת את חרדותינו העמוקות ביותר. שומה עלינו למצוא הגדרה בריאה יותר, אנושית יותר, הגדרה משלנו, ליהדותנו.

      "חיים שלמים" מאת אהרן אפלפלד. הוצאת כתר