סאני המורה למוזיקה הכי קרוע בסביבה, בדיוק משמיע לכיתה את אחד מקטעי הפ'אנק שהוא יודע להביא לברידג' - הברייק שלא ממהר לשום מקום ומחזיר את הביט לנקודה הראויה לו - ומבקש מתלמדיו הצעירים פשוט להקשיב למוזיקה, לתת לה לדבר. או אז שואלת אותה ילדה מהירת תפיסה "אבל ברדיו לא מנגנים שירים בלי מילים, נכון?". "כל עוד זה עובד, האנשים הקוליים ינגנו את זה" משיב לה אנדרה 3000, שמגלם את דמותו של סאני בסדרה "Class of 3000" של קרטון נטוורק.
כך נפתח הפסקול הכי קולי לילדים שיצא לי לשמוע מאז "הייתי פעם ילד" של אריק איינשטיין. וכן, זה כמובן עובד. ואנדרה 3000 הוא ללא ספק ייעודה האמיתי של המילה 'קול'. כבר כמה שנים טובות, ממש כמו איינשטיין שלנו, הוא מסתכל עליה מלמעלה. הרבה מאד הורים ששמעו אותו עוד כשהוא דיבר על "Players Ball" ועל שובו של הג'י, ישמחו לצאת הכי קולים בעולם ולהשמיע לילדים שלהם מוזיקה אמיתית ולא מוצר שנוצר לפי המידה הסטנדרטית של תינוק בגיל כזה וכזה. אני לא מכיר הרבה אלבומי ילדים שמדברים על כך שלהיות כוכב זה למכור את הנשמה שלך ויש בהם דמויות של פ'אנקי מאנקי בשם "בננה זו", בוטן חצוף שלא אוהב שאומרים לו מה לעשות, נינג'ה מהחלל ועוד כאלו שמעלים בפה טעמים טובים במיוחד של בן וג'ריז. בעידן שאחרי מפץ הדץ, לילדים שלנו יש את חטוטרת המיקרוגל יובל המבולבל ולחלק מהילדים באמריקה יש את "Class of 3000". והו, כמה זה חם.
אנדרה, בניגוד להרבה מאד מבוגרים שבא להם לדפוק ביס בלאפה הענקית של תעשיית לילדים, לא מאבד לשנייה את האוסול שלו ומחליף אותו בחיוך שאמור למכור את מוצרי החסות ששמו את הכסף. אנדרה - ומדובר סדרה מצויירת עם עלויות הפקה גבוהות בהרבה מזוועות אולפן הכל בדולר שמופקות כאן - עושה בדיוק את מה שהוא יודע לעשות, בת זונה של מוזיקה.
כמו גדול
הקססה המוכרת של אאוטקסט - הפזמונים המדבקים, תופי ה-808 השמנמנים, הבאסים שמושכים את המלודיות והמילים, הלחם והחמאה של 3000 - כולם נמצאים כאן בהתאמה לפורמט כמובן. אנדרה מערבב צבעים מכל הקשת האתנית שמרכיבה כיתה ממוצעת בעיר גדולה ממוצעת והופך אותם לשלו כי הוא באמת נהנה לעשות את זה. הוא באמת רואה במוזיקה לילדים סוג של שליחות ולא עוד דרך לסגור חודש חלש. אנדרה לא עובד עליהם. הוא עובד איתם. בדומה לאמנים אמיתיים הוא מאמין שלמוזיקה יש תפקיד בעולם הזה. כן מכירות לא מכירות, אין עוד הרבה דברים שמגיעים גם לנחבא שברגשות כמו שיר טוב.
כשזה מגיע לצלילים שאחראים במידה מסוימת לעיצובם של אותם רגשות בנפשו הרכה והקלה להשפעה של ילד בן 5 נגיד, למוזיקה יש אחריות מכרעת. אנדרה, מכשף אולפן ומוזיקאי אוטודידיקט, אסף לפרוייקט הזה מוזיקאים אמיתיים ולא הסתפק במקלדת רינגטון שחוטה. כינורות, סקסופון, קלרינט, באס, תופים ועוד הרבה כלים אחרים שמשמיעים צלילים שילדים אוהבים במיוחד, נשמעים כאן בקולות של ילדים והכל נשמע כיף כמו לונה פארק בחינם ליום שלם בלי תור.
למתקנים בלונה פארק 3000 יש שמות כמו בלוז, רוק, יודל, סווינג, לאטיני, פ'אנק וגם קצת היפ הופ והכל בתמהיל ששורת המחץ, החמאה על הפופקורן שלו היא " Money can't buy you funk". בניגוד לתרבות שמאפשרת קיומו של מוצר מצוין כמו "קלאס אוף 3000", אנדרה לא מלמד את התלמידים שלו את הדרך המהירה להיות כוכב ולעשות ערמות. הוא מסביר להם דברים אחרים, על היופי שבגיוון, על העצב בעולם ללא מוזיקה, על מה קורה לנשמה של אלו שרוצים להיות כוכבים ("We Want Your Soul", שנשמע כמו אנדרה בראפ על קטע של די ג'יי שאדו. באלוהים) ומה קורה לזו של אלו שמשחקים עם הצבעים. וכן גם ילדים להורים עשירים, בדומה לילדה הכי יפה בגן, יכולים להיות עצובים. וכמובן הוא לא שוכח לשתול כאן גם כמה מסרים אקולוגיים לעתיד המאד קרוב של הילדים האלו ב- "Fight the Blob".
אז כן, זה עובד. עובד אחלה. המורה למוזיקה המגניב לא משקר לילדים. ולהורים ההיפסטרים שלהם כדאי מאד לשים את הידיים על המוזיקה הזו. גם אלו שחייבים את מנת האאוטקאסט השנתית שלהם ולא מסתפקים בהופעות האורח הרבות שהאיש הכי מרתק בהיפ הופ היום נתן השנה, לא יתאכזבו. לחצו פליי. כיף להרגיש קול עם כזו מוזיקה.