הלהיט של אואזיס: באסה או קלאסה

לכל אחד יש את הרגע שלו עם אואזיס. אני מכיר מישהי שהקשיבה ל-"Live Forver" ביום שהשתחררה מהצבא וחשבה שהיא נמצאת בדרכה אל חיי נצח והולכת לטרוף את החיים; יש לי חבר ששמע את "Some Might Say" בזמן טסט ועד היום הוא משוכנע שאילולא הפזמון הגאוני הוא בחיים לא היה עובר; אחותי, בפעם הראשונה שהשתכרה, שמעה בלופ את "Cigarettes and Alcohol", עד שכבר לא ראתה בעיניים. ואני? בכל פעם שאני שומע את "סופרסוניק" מתמסמסים כל שיירי הדיכאון שעוד היו בי כשחיוך מטומטם נמרח לי על הפנים. שלא לדבר על כמויות הג'ין וטוניק.

האמת היא שהיחסים שלי עם אואזיס תמיד היו מהולים באדישות מסוימת. לא חשבתי שהם גאונים שמסמלים דור ולא תיעבתי אותם אף פעם; לא התמוגגתי משני האלבומים הראשונים וגם לא התאכזבתי קשות מ"Be Here Now" (תמיד הצחיק אותי שבסופו של דבר השונאים הגדולים ביותר של אואזיס הם דווקא אלו שהעריצו אותם בעבר ומנסים להתנער מהתחושה הזו); תמיד העדפתי עליהם את בלר, אבל בגדול אני בכלל איש של פאלפ וסופרגראס, ככה שכל המלחמות האלה נראו לי מיותרות וטיפשיות. נכון שלאחים גלאגר היו אמירות מטומטמות, אבל היי, הם בסך הכל שני טמבלים (או.קיי, הטמבל הוא בעיקר ליאם) ממנצ'סטר, שהעלו על נס את הטמבליות שלהם והתגאו בה - למה בדיוק ציפיתם?

אם נתעכב רגע על פוזת הטמבלים, נגלה שכמו רוב התדמיות ברוקנ'רול, גם היא היתה מופרכת מהיסוד ונעשתה בצורה מניפולטיבית. במשך שנים נואל רצה שנחשוב שאת השירים שלו הוא כותב בצורה אינטואיטיבית: מחבר ריפים שמזכירים לו - בואו נודה באמת, גונבים - את כל המוזיקה שגדל עליה כמו הביטלס, טי-רקס, הפיסטולז, הסמיתס והרוזס ומתמצת אותה למניפסטים רוקנרוליים עכשוויים. כיום אני נוטה לחשוב שלא היה שום דבר אינטואיטיבי בהתנהלות של נואל, אלא צעדים מחושבים ומדודים בלבד - כל ריף, אקורד ותו נלקח בחשבון ותועל לכדי המטרה הנעלה שלשמה נתכנסנו ונקראת ההצלחה של אואזיס.

כשבוחנים שיר כמו "Wonderwall", התיאוריה הזו הופכת פתאום לבהירה יותר. "וונדרוול", בדומה לסרטים של לארס פון טרייר, פרסומות לטלפונים סלולאריים והחיוכים הנבוכים של יוני בלוך, הוא מניפולציה רגשית אחת גדולה. על פניו יש לו הכל - פזמון סוחף, שאפשר לשיר מסביב למדורה, באצטדיון ובחדר השינה עם טקסט על הרס עצמי וגאולה (בכל זאת כריסמס) אגב ניסיון לאמירה כלל-דורית עם מלים כמו "וכל הדרכים שנאלצנו ללכת בהן פתלתלות" (שבלר ב"End of the Century" ומאניק סטריט פריצ'רז ב"A Design for Life" עשו הרבה יותר טוב); צ'לו, שמצטרף ברגעים הקריטיים כדי לסחוט עוד קצת את הרגש; פסנתר שמהלך מעל עם מלודיה שמלווה את הגיטרות אקוסטיות ומוסיף להן רוך בסגנון לואי להב, אבל למעשה אין בו כלום. יש בו מקסימום צורה ואפס תוכן. יש בו מלודיה שמזכירה כל כך הרבה דברים שעומדים על קצה הלשון, אבל נשמעת כמו וריאציה מזויפת ומלגלגת על כולם גם יחד. מלגלגת כי איך אפשר מעל לכל אלו לשמוע את הקול היבבני של ליאם גלאגר מורח את המלים "Maybe" ו"Save Me", כשברור שהטיפש הזה אפילו לא יודע על מה הוא שר. כשאתה כל כך טיפש אין ספקות ואין גאולה.

מדובר בשיר שכולו אלכימיה של קלישאות בלדות רוק, שאין בו טיפת אותנטיות - אותו מרכיב חיוני שהגלאגרים תמיד שוועו אליו והתהדרו בו. "וונדרוול" היה הסינגל השלישי מתוך "(What's the Story) Morning Glory", והתיישב היטב על תקן השיר שאמור להציג את הצד העדין של אואזיס, או אם להתנסח במושגים של תעשיית המוזיקה, נציין שהוא היה הסינגל שלהם לכריסמס. משרדי פרסום בארץ בטח היו מוכרים אותו במשפט כמו "חשבתם שהם סתם ילדים רעים? בואו ותכירו את הצד הרגיש שלהם". "וונדרוול" הוא שיר מעבדה, שנכתב, בוצע והופק על מנת שיצליח. ואת זה, כוס אומו, הוא עשה גם עשה. ועדיין, "וונדרוול" הוא אפילו לא עשירית הבאסה מ"Whatever".