וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האמן 17: מאיר טאטי

מיכל וילצקי

30.8.2007 / 11:19

באפריקה קראו לו בוזונגו, הוא אובססיבי לצהוב למרות שהוא אוהד של הפועל ת"א וחושב שבפרפורמנס יש משהו שדומה לזיון

מאיר טאטי (34) הוא אחד מהאמנים המשתתפים בפטיבל זז, פסטיבל בינלאומי לאמנות מיצג שיפתח היום בבמת מיצג בתחנה המרכזית תל-אביב.






.

פסטיבל זז

מוקדש לאמנות הפרפורמנס. ויערך בתל-אביב ירושלים ומצפה רמון. משתתפים בו 15 אמנים מחו"ל (מאנגליה, קרואטיה, סרביה, אירלנד), וכ-15 אמנים ישראלים. חוץ ממיצגים יהיו סדנאות אמן פתוחות לקהל הרחב שבהם גם מי שלא נגע בתחום יוכל לנסות ערב רב של מיצגים מכל גווני הקשת.

אמנות פוליטת

דבר דרוש וחשוב. הרבה אמנים נוטים שלא לערבב פוליטיקה ביצירה מסיבות שונות. אצלי הפולטיקה והאמנות מתחברות מהמקום האוטוביוגרפי. אני מאמין שהאמנות צריכה להיות מחוברת למקום ממנה היא באה, היא לא יכולה להיות תלושה. האמנות צריכה להיות השתקפות של המציאות לא שיח של עצמה עם עצמה.

צהוב

צבע שמלווה את היצירה שלי כבר 5 שנים כמעט על סף האובססיה. אני מנסה לברוח ממנו, אבל אני לא יכול. זה מצחיק, כי אני בכלל אוהד של הפועל תל אביב.

sheen-shitof

מאריכים את האקט

כך תשפרו את הביצועים וההנאה במיטה - עם מבצע בלעדי

בשיתוף "גברא"

אמנים שהשפיעו

פול מקארתי, זהר ארגוב, מייק קלי, פריד אל עטראש, טרנטינו, בוקי גרינברג , גדעון גכטמן, סילביה סינט וג'ינה ג'מסון.

ג'ק אס

תוכנית ב-MTV. חבורת גברים עושה דברים מטופשים כמו זריקת גמדים לנהר או מרוץ עגולות סופרמרקט. הומור זה דבר חשוב באמנות, וכל פעם שאני נהיה רציני מדי אני מחפש את הטוויסט דווקא במקומות האלה.

אפריקה

חופש, המקום להיות בו, המקום אליו אני רוצה לברוח יום אחד, מקור השראה. בגלגול הבא אני רוצה להיות שחור לגמרי. כשטיילתי באפריקה קראו לי בוזונגו, שפירושו לבן. אמרתי לחבר'ה שם, אצלכם אני לבן, אצלי במדינה אני שחור. בגלגול הבא באפריקה אני אהיה שחור, ואז הכל יהיה פשוט יותר.

תיק עתונות:

"בפרפורמנס יהיה משהו שדומה לזיון", אומר מאיר טאטי, "זה פועל על סיפוקים מיידים, את התגובות על העבודה אתה מקבל על המקום, בשאר התחומים באמנות התגובות מגיעות בהשהייה".

טאטי לא מתרכז רק בפרפורמנס. בקרוב תוצג עבודת וידאו שלו בביאנלה בתורכיה, ובמקביל הוא עובד על סדרת ציורים חדשה, אבל לפרפורמנס יש מקום מרכזי בעשיה שלו. חלק מהקסם של הפרפורמנס בעיניו, נובע מחד-הפעמיות של כל עבודה: "זה אנרגיות של הרגע, כאן ועכשיו. לעולם לא תוכל לעשות את אותה עבודה שוב, במובן שבו לא תוכל לחוות בדיוק את אותו דבר, כל פעם זה שונה".

החד-פעמיות של הפרפומנס, המורכב מפעולה אותה מבצע האמן מול קהל בזמן ובמקום מסויים, שהופך אותו גם לבלתי סחיר, הוא אחד הגורמים שהפכו את הפרפורמנס בתחילת דרכו לאנטי-מימסדי. טאטי, מעיד על עצמו שהגישה שלו שונה במידה מסויימת: "פרפורמנס בא במקור מאנטי-קפיטליזם. מה שנשאר בסופו של המיצג הם שאריות הפעולה. אמן המיצג כריס ברדן עשה מיצג שבמהלכו מישהו יורה לו ביד. המיצג היה רק הפעולה. פתאום הסרטי 16 מ"מ שתיעדו את המיצג שווים הרבה מאוד כסף. תמונות סטילס וקטעי וידאו זה מה שאפשר למכור. זה לא מגיע מגיע אצלי ממקום של צדקנות. אני עושה את העבודה, ואם נשאר משהו בסוף, אז נשאר. אני לא מחליט מראש איזה אובייקט ישאר, או יהיה סחיר. הבחירה שלי בפרפורמנס לא מגיעה מעמדה של אנטי-מסחריות, אלא ממה שמענין ומעסיק אותי".

טאטי התחיל לעסוק בפרפורמנס בזמן לימודיו במכון אבני, בשיעור של האמן בוקי גרינברג, ומאוחר יותר למד אצל האמנית תמר רבן. הלימודים באבני, לדבריו, עודדו אותו לעיסוק במיצג, יותר ממה שהיה מתאפשר לו במוסדות לימוד אחרים.

הבחירה במכון אבני על פני מקומות אחרים היתה כמעט גורלית מבחינתו: בגיל 26 הכין תיק עבודות ללימודי אמנות בבצלאל, וביום בו אסף את תיק העבודות לבצלאל מהכריכיה והיה אמור לנסוע איתו לירושלים, דרסה אותו מכונית שנסעה במהירות 70 קמ"ש. למרות הפציעה הקשה טאטי ההמום חיפש מיד את התיק, שהיה דרוס ומעוך. הוא התקשר לחבר וביקש להעביר את התיק לבצלאל. הוא לא התקבל לבצלאל, עד היום לא ברור לו אם זה בגלל התיק הלא ייצוגי או מסיבות אחרות.

לאחר שנה בה התאושש בבית עם רגל וכתף פצועות, הוא היה נחוש להתחיל מיד ללמוד אמנות, פנה למכון אבני והתקבל: "אני מאמין שאין דרך אחת להפוך לאמן. אי אפשר לדעת לאן החיים יקחו אותך. יש לי הרבה להט ומחוייבות למה שאני עושה, דרייב גדול לעשות אמנות ולהצליח".

טאטי מושפע מ"mtv ועד היצ'קוק, ספיידרמן עד לארס פון טרייר", ואת הכניסה שלו לעולם האמנות עשה דרך מיצגים שערך במסיבות הטקנו של "בנות לילית", ולסלט התרבותי הזה נוספים מטענים פוליטיים ואוטוביוגרפיים.

הוא עסק בהיסטוריה המשפחתית שלו בכמה מהמיצגים שערך, בינהם המיצג "פיצוציה", בו פירק רכב חיפושית לצלילי שיר של פאריד אל עטראש ("כריס ברדן צלב את עצמו לחיפושית בשנות השבעים"), ויצר מהחלקים את דיוקנו של הזמר: טאטי גדל על המוזיקה של אל עטראש בבית הוריו, ורואה בעבודה השלמה עם התרבות שגדל עליה, ומעין כפרה על ההכחשה של התרבות המזרחית. המכונית המפורקת, מעלה אסוציאציות של מכונית אחרי פיגוע, והפעולה אותה מבצע טאטי מבטאת את השליטה המחודשת של האמן בתכנים העולים מהסיטואציה.

מיצג נוסף בעל גוון אוטוביוגרפי יעלה בפסטיבל זז: במוזיאון אסירי המחתרות בירושליים, מקום ששימש בימי הבריטים בבית כלא, נמשך טאטי לנגריה ששימשה לבנית ארונות קבורה. הוא מספר שהאסירים, אנשי המחתרות, היו מאושרים כל פעם שנאלצו לבנות ארון קבורה, משום שידעו שחייל בריטי מת. סיבה נוספת בגללה בחר לבצע את עבודה בחדר שהיה בעבר הנגריה היא אביו, נגר במקצועו. אביו של טאטי עלה מבגדד לאחר שאחיו נהרג ברחוב ממכת פטיש בראשו. העבודה, המשלבת הקרנות וידאו, סאונד ופרפורמנס, משרטטת הקבלה בין משפחתו, קרבנות יהודיים של טרור, לבין קרבנות פלסטינאיים. את העבודה הוא מגדיר כ"שילוב של פוליטיקה, אוטוביוגרפיה, ארונות קבורה וטראשיות. אורגיה של דימויים".

מיצג נוסף שיערך במסגרת הפסטיבל נושא אופי פחות פוליטי, וכולל בין היתר הקראה של התכתבות אינטרנט
עם נערה בה התאהב בביקורו האחרון בברלין.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully