סלומון כבוש

    ב"חיפה 87" ממשיך דניאל סלומון להתעלל בשורש א.ה.ב ולהישאר משעמם ופשטני. שרון אריאלי לא חושב שעדיף להישאר

    שרון אריאלי

    אחרי שני אלבומי אולפן שוברי שווקים ופלייליסט, פסי קול ואחת דנה עדיני, נראה שאפשר לקבוע שדניאל סלומון קשור בשלשלאות ברזל לקיטש ולדביקות: אלו אינם עוד חבלי הלידה של מי שצמח לצד מחיה המושג "כישרון למלודיה" (אביב גפן כמובן) בתרבות הפופ החדשה, וגם לא חרדת האלבום השני. טבע האמן של דניאל סלומון מחייב אותו, גם "בחיפה 87" להיאחז בקיר התמיכה המוכר לו כל כך טוב, ולהיות קוסם של שפן אחד בכובע: הקליטות שגורמת למאזין לזמזם את הלחנים של סלומון עוד לפני שהוא שמע אותם, ולדקלם את המילים את בטרם פצה סלומון את פיו. בנוסף, בכל פעם שסלומון מנסה לצאת מהוורדים המוזיקליים שלו (כרגיל, פסנתרים וכלי מיתר כמו כדורי גומי באינתיפאדה) לכיוון אחר ומעניין, נדמה שהוא נבהל, מסתכל אחורה, מאתר עוד אהובה שהוא עורג אליה וחוזר לחיקו החמים של השמאלץ. גם ב"חיפה 87" סלומון נשאר אחת היחידות המובחרות ביותר של המיינסטרים בישראל, במודל מחודד ומשופר, עם שירי בדידות אפורים ואפילו רבע מחאה פוליטית ("ארץ יפה"), ועדיין-משעמם ופשטני.

    השירים, של סלומון חסרי כל פיתול שיצריך חשיבה (למשל, "הייתכן? שאהבת אותי כבר פעם, עשית אותי מסכן") ובמובן מסוים, החזרה שלו על נוסחת ביצי הזהב היא התשובה האשכנזית למכונת הצריבה הים התיכונית. ולמרות הכישרון העצום שנדרש למכונת שכפול הלהיטים שהיא סלומון (אם האיש היה יצרן סיגריות הוא היה מיליארדר), אין בכל זה ממש טעם: זה סוף אוגוסט עכשיו, חם לכולנו, ומינון השורש א.ה.ב של סלומון, מזכיר את ריכוז הקוק של זוהר ארגוב בימיו הטובים. וכשטקסט אנרגטי, טעון וטוטאלי כמו "ארצות החום", שכתבה שילה פרבר, הופך באבחת הקול הגבוה של סלומון ו - שוב כלי מיתר - לרכיכה ארוזה היטב, נדמה שדרוש מעשה: עד שלא תקום דמות שתטלטל את סלומון משנת היופי שלו, תפוצץ לו את בועת ה"כישרון ענק למלודיות" וכו' וכו', סלומון ימשיך לחבר להיטי רדיו בקלות של צחצוח שיניים ובעלי עומק של שעשועון עם יעל בר זוהר.

    אינני מאמין שסלומון אטום לניוון שבו הקריירה שלו נמצאת כרגע: התחושה מתגברת במיוחד, כשנדמה שיש לסלומון צורך לחבר מנגינות רעילות יותר לשירים בעלי אופי בועט (לא לדאוג, אחד באלבום, וכשכותבים "בועט", אני מתכוון מלטף פחות). באלבום הקודם היה זה "מיתר קרוע" לזכרה של ענבל פרלמוטר ז"ל, שדמותה חייבה לכאורה שיר שהיא הייתה מסוגלת להקשיב לו, וכאן זהו הטקסט הפוליטי המקרטע של "ארץ יפה", שבגלל אופיו ה"תוקפני", חייב את סלומון לגישה שונה במקצת. אלו מוכיחים שהמודעות אינה זרה לסלומון, אך אולי הוא מאמין ש"חיפה 87" הוא מאמץ עילאי להשתנות, וחבל שכך. עוד יותר חבל שסלומון, שבכל זאת עולה דרגה בטקסטים באלבום (ועדיין, אין צורך לדחוף אהבה,אוהב, היינו וכו' בשיר על ילדות אפורה) לא מאמץ את הגישה שאפיינה שירים כמו "ארץ יפה" גם בקטעים אחרים באלבום. "חיפה 87" מוכיח שהתמכרות לתכונה שהעניקה לך חיבוק ציבורי שכה ערגת אליו, חזקה מכל דבר אחר, ולצפות מסלומון לשנות את הדרך שהביאה אותו מחוץ ל"שכונה" שבה היה דחוי ואבוד, היא לא ריאלית, ואפילו קצת לא הוגנת. מצד שני, דרישה כזו, להשתנות, לאתגר את הקהל ובמיוחד את עצמך כאמן היא בדיוק ההבדל בין עוברי אורח נוטים ללון ליוצרים אמיתיים שמצליחים לרגש גם ללא גדודי מיתרים. ב"חיפה 87" סלומון עדיין בוחר בדרך הקלה, ולכן הוא יהיה מתנת חג נפלאה ברוב בתי ישראל.

    דניאל סלומון, "חיפה 87", הד ארצי

    עוד בוואלה! NEWS

    הפעילויות הכי כיפיות/מעניינות/מקוריות לבילוי קיץ מושלם עם הנכדים

    בשיתוף בית בלב
    לכתבה המלאה

    כשאת כאן

    ואם כבר גן הטיפוח של אביב גפן, אפשר לברך את אלכס על הצטרפותה למועדון המכובד של בנות החסות של גפן. עוד לפני שנכנסים לקרבי הסינגל הראשון שלה, "אם תפסיק לאהוב" (מילים ולחן:אביב גפן) ראוי לציין, שהדרך של אלכס אל המיינסטרים קלה בהרבה משל מתמודד כוכב נולד ממוצע (ובוודאי משל סתם נערה מדוכאת שאוהבת את אביב גפן ולשיר). זאת, מכיוון הספיק לה רבע סשן לפני הופעה אצל גפן בכדי שייקח אותה תחת חסותו (בשותפותו החשובה של עופר מאירי) ולא הופעות מול עיניהם החודרות של צדי צרפתי ושות'. למעשה, אלכס היא חוליה נוספת בתחרות כוכב נולד הפרטית של גפן, שעוד מימי קרן הכט העליזים ועד ההיא שאין לומר את שמה, נוהג לטפח זמרות תחת משטר קפדני של פופ מלודרמטי.

    וכמו "כשאתה כאן", גם מהסינגל הראשון של אלכס, ניתן ללמוד יותר על גפן מאשר על הסטאז'ריות שלו: גפן אינו מעוניין ככל הנראה באדם, אלא בקול. על אף שמצוין מפורשות בקומוניקט ש"אלכס כותבת מגיל 7", אלבום הבכורה בהפקתם של גפן ומאירי יכיל רק שני שירים מקוריים שלה.

    ב"אם תפסיק לאהוב", גפן מפיץ את החזון המלודי-טקסטואלי הכה ספציפי לו, מגובה בעדכניות לכאורה של מאירי, ומשתמש, באלכס כמו בנינט, כאיש עסקים מתוחכם ששומר על עצמאותו אל מול עולם הכוכבים הנולדים מחד, ומצד שני מפתח אותם במפעל שנושא את חותמתו מאידך. התוצאה היא שיר גפן-מאירי טיפוסי, עם הרבה כלי מיתר ושביבי הערצה מיושנת למרקורי רב, טקסט בלוגיסטי ("בלב שלי יש המון פרחים/מישהו יקטוף בקרוב") שמצייר את אלכס כבת 17 קלאסית. והקול של אלכס? יהלום לא מלוטש שרק עיני שד כמו של גפן יודעים לזהות.

    אלכס, "אם תפסיק לאהוב"(סינגל), הליקון

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully