יוצא מהארון

נגיד את זה ככה: אם אתם גרים באנגליה, בעיקר בלונדון, ובתקליטיה שלכם יש אלבום או שניים של המכונה "מוזיקה שחורה" אז ה"בנק הולידי" של סוף אוגוסט הוא סוף השבוע הכי שמח שלכם בשנה.

"בנק הולידי" – אותו חג אזרחי שהוא בעצם סוף שבוע ארוך מין הרגיל (כולל יום שני) ובו פטורים אזרחי הממלכה מלפתוח את בתי העסק שלהם, מצוין שש פעמים בשנה. חישוב מהיר מלמד שהוא מגיע אחת לחודשיים, אבל אם תחשבו רגע על מדד המשקעים הנלווה לפספורט האנגלי תבינו כי רק אחד מהם זוכה לקרני השמש המלטפות של סוף הקיץ. אוי אוי אוי – כמה כיף הבנק הולידי של אוגוסט.

נערי האינדי וחובבי הלאגר שמים פעמיהם לרדינג, לאחד מפסטיבלי הרוק היותר מגניבים באיחוד (מניסיון אמיתי לגמרי. גם אני הייתי פעם בת 18 עם דוק מארטינס), דודים ודודות מעמיסים את הוואן ומצפינים לסקוטלנד, לאירועי הקולטורה והתיאטרון של פסטיבל אדינבורו וכל השאר - טוב לא כל השאר אבל מי שמעניין - מחזקים את הראסטות, מבריקים את משקפי השמש, מפוצצים את הכיסים בריזלה ויוצאים לקרנבל של נוטינג היל.

הקרנבל, הוא החגיגה הגדולה ביותר לתרבות ולמוזיקה השחורה בבריטניה, ומבקרים בו יותר מ-2 מיליון מדי שנה, שיחד מייצרים כוח כלכלי וחברתי עצום. כוח שמלמד הרבה על היכולות של האומה האנגלית להיות קשובה לתהודות התרבותיות בין אזרחיה, על ההוויה המאוד לא מאופקת של האנגלים כשזה מגיע להתקרחנות ועל היותה של אנגליה, ולונדון בפרט, כור היתוך אמיתי.

גם ב-BBC הבינו את הפוטנציאל בתרבות השחורה המקומית, ובשיח שלה עם זו הבינלאומית. עלייתם של ההיפ-הופ והאר אנ' בי לראש מצעדי המכירות וה"השחרה" הכללית של המוזיקה הפופולארית בעשור האחרון, הביאה את האנשים הטובים ברדיו-1 לפתוח בדיוק לפני חמש שנים את 1-אקסטרא, "אחותה" הצעירה של רדיו-1 המנגנת רק גוונים שונים של שחור. זה אומר המון היפ-הופ ואר אנ' בי, המון רגאיי, המון דאנסהול ודראם אנד בייס, אבל גם סגנונות פחות פלייליסטים במהותם כמו גוספל, מוזיקה אפריקאית מסורתית וחדשה, גריים, דאבסטייפ, ברייקביט, ברוקן ביט ורצועה שבועית בת שעתיים שמוקדשת להאוס.

(* למי שלא מבין מה בין האוס להגדרה השחורה אנו ממליצים לצאת ולחפור מעט בדפי ההיסטוריה ולחזור עם סיכום בן 500 מילה על שיקאגו, פרנקי נאקלס, רון הארדי, דטרויט, טרקס רקורדס ודי ג'יי אינטרנאשיונל).

בדיון הרחב על מצב ההאוס בשנות האלפיים, השם ארון רוס הוא אולי לא האסוציאציה הראשונה של רבים, גם מבין אלו שכן מכורים לז'אנר, אבל כשעסקנינו בארבע על ארבע – לא מדובר כלל וכלל בטירון. רוס התחיל את הקרירה שלו כתקליטן בית ספר בתחילת שנות ה-90, אז עוד התמקד בעיקר ג'אנגל, דראם אנד בייס וגארג' (הסגנון הבריטי – לא זה הניו יורקי שהוא תת ז'אנר מבוסס ווקלז של האוס), כשהוא מחלק את זמנו בין תכנית ברדיו פיראטי מקומי ("סקאנדל אף אם") ליחצ"נות ותקלוט. הוא הספיק לעבוד במספר חברות תקליטים (V רקורדינגס, איילנד, BMG) בתחומי ההפקה, ניהול אמנים וקראייטיב. עד שב-97 הוחתם בוירג'ין כראש למחלקת השיווק בתחום המועדונים.

השנה, היא שנת מפתח לא רק לרוס כאיש תעשייה, אלה גם למוזיקה האלקטרונית בכלל, שכן ב-97 יצאו שניים מאלבומי המפתח החשובים והמשפיעים ביותר בעשור האחרון – "הומוורק" של דאפט פאנק ופרוייקט ה"ניו יורקן סול" של MAW (לואי ווגה וקני דופ). בנקודה הזו הבין רוס לאן מועדות פניו כתקליטן ומפיק – האוס, ומהסוג מלא הנשמה.

בארבע השנים הבאות יהיה עסוק בפיתוח קרירה בינלאומית כדי ג'יי וכמפיק נחשב תחת השמות Rainpeople ו-Fanatix (יחד עם ניל פירס), בניהול הלייבל שלו “Osiris Music”
ובקידום ארועי סולפול האוס בבריטניה. רשימת המטופלים שלו מכובדת כמו רשימת המוזמנים למסיבות הכי סגורות במיאמי (גם שם הוא נותן קבוע) – ג'מירוקאווי, טרי קלייר, בלייז, אולטרה נטה וקינגס אוף טומורו הם אולי הבולטים בהם. בנוסף יש לו נתח נכבד בהצלחתו המטאורית של הלייבל "דיפקטד" עם שת"פ על ערבי ה"Soul Heaven " במינסטרי אוף סאונד, שיתוף פעולה שהוליד את תת-הלייבל "Soul Heaven Records".

אבל יותר מאלו, קרוב לוודאי שהתרומה הכי גדולה של רוס, נכון להיום, היא תכנית הרדיו שלו ב-1 אקסטרא שממנה ומאיתנו המאזינים הקבועים, נפרד השבוע אחרי 5 שנים של עשייה מבורכת.

“The House Session” היא רצועת ההאוס - נשמה היחידה בברודקאסט הממלכתי הבריטי. רוצה לומר – לא כולל תחנות פיראטיות ופודקאסטינג. היא משודרת כל שבוע בימי שני בין חצות ל-2 לפנות בוקר ומחוץ לגבולות האיים ניתן להאזין לה און-דימאנד 7 ימים בשבוע, בכל שעה באתר האינטרנט של התחנה.

1-אקסטרא היא התחנה המפולחת ביותר בעולם. גם כאן המכונה המשומנת של ה-BBC יודעת בדיוק מה היא עושה ורוב שעות היום מנגנת את הפלייליסט המוכר בכיכוב ריהאנה וקנייה ווסט. אבל בכל ערב, אחרי השעה 22:00 – ולא רק פעם בשבוע, וללא הגבלות "אתיות" מטופשות בהן אסור לכוכבי התחנה לקדם פעילויות אישיות (למה עוד לא הבינו פה שזה יתרום לתחנה לא פחות מלמגיש?) – היא פותחת בפני מאזיניה את הדלת לעולם שכולו אוף-מיינסטרים, אל תוך הלילה ועד השעות הכי קטנות.בלי פורמטים מתוחכמים, בלי תמות או ניסיונות להמציא את הגלגל. הלו – זה רדיו. שימו מוזיקה ואת הידיים על ההגה וסעו.

רוס היווה עבורי, ועבור אלפים רבים של מאזינים, תחנת חובה שבועית. כשהוא ממקסם את מדיום הרדיו בשילוב כישוריו כתקליטן למקום הכי נכון עבור תכנית דאנס. שעתיים במיקס של הקטעים הכי חמים ברחבות, רליסים טריים לצד "קלאסיקות" עבור הדור החדש שלא ידע את "קיץ האהבה" של 88. הוא אירח באולפנו שמות כמו טרי האנטר, אליכס אלוורז, מיסטר V או פיל אשר (קולגה ותיקה שלו מהקלוקטיב רסטלס סול). בתכנית הפרידה שלו השבוע סיפר איך אירח את הדון לואי ווגה בשידור הבכורה. על אף היותו כבר אז די ג'יי מנוסה ופיגורת מועדונים לא קטנה, סיפר שרעדו לו הביצים כשהמאסטר נכנס לעבודה באולפן שלו. היה מרגש.