פורנו רך

לפעמים זה לא מספיק לעשות מוזיקה טובה. אחרי כמה שמיעות של “Challengers”, האלבום החדש והרביעי במספר של הניו-פורנגרפרז, אני מוצא את עצמי שוכב ובוהה בתקרה, שואל את עצמי מה לעזאזל אני חושב עליו. דממה. שום מחשבה לא עוברת לי בראש. זה מחרפן, כי לרוב יש לי דעה על הכל – גם אם אני לא מבין כלום בנושא מסוים, אני נוטה לבחור צד כלשהו. סתם, בכדי שיהיה על מה להתווכח עם מישהו; שלא יהיה משעמם.

אני לא מבין מה יש בניו פורנגרפרז שלא מעורר בי כלום. לא אהבה, לא שנאה, לא התרגשות. אפילו לא שעמום. אני מקשיב, וזה נכנס פנימה. רגע אחד אני חושב שזה טוב, רגע אחר אני שוכח שיש משהו ברקע. וזה לא מגיע להם – למיליון האנשים הבאמת מוכשרים של הניו פורנגרפרז. הם השקיעו וליטשו, וכתבו וחשבו. הם עשו יופי של עבודה, אבל אני לא מרגיש כלום. אולי זה המעיכות הזו של יום שבת? אין לי הסבר אחר.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי עם הניו פורנגרפרז. את האלבום הראשון שלהם, “Mass Romantic” מאוד אהבתי כשיצא בשנת 2000, אך בשני האלבומים שבאו אחרי היתה לי בדיוק את אותה התחושה שציינתי למעלה – האפתיות הנוראית הזו.

הניו פורנגרפרז הם סוג של סופר גרופ קנדי. בין שלל החברים שלהם, אפשר למצוא את ניקו קייס המדהימה, דן ביז'אר המבריק מ-Destroyer ו-Swan Lake, ו-A.C. Newman, שהוא היחיד בלהקה שאני לא באמת אוהב – אלבום הסולו שלו קצת שיעמם אותי.

כשהם ביחד, ניומן לוקח פיקוד. בעיקר באלבומים האחרונים ועל אחת כמה וכמה ב-“Challengers” החדש, בו הוא כתב תשעה מתוך 12 השירים. זה יכול להסביר את חוסר ההחלטיות שלי בקשר לאלבום – ניומן לוקח את זה לכיוונים שלו, הנקיים מאוד, הרכרוכיים במקצת והמאוד "נכונים" וקורקטיים מבחינה מוזיקלית, ואנשים כמו ביז'אר וקייס, מושכים אותו חזרה למקומות טובים יותר. התוצר היא איפשהו באמצע, וחבל.

אין ספק, יש משהו מאוד טהור בניו פורנגרפרז, כמו שיש בחלקים נכבדים מסצנת האינדי הקנדית. הקנדיים האלו, איך נגיד את זה בעדינות - הם הדבר הכי לא מטורף שיש למוזיקה להציע. הם אנשים טובים, שחיים במדינה מתוקנת. יש להם תנאים סוציאליים וכסף בבנק. המוזיקה שלהם, בעיקר כשהם נמצאים רובם באולפן אחד, משקפת את החיים שלהם – שלווה, עדינה והרבה יותר עגולה מכל דבר שהוא "אינדי". זה פחות ניכר בשירים שביז'אר בולט בהם, כמו “The Spirit Of Giving” או “Entering White Cecilia”, אך גם איתם, האלבום הזה מלטף מדי, אבל לא במידה מספקת בכדי לגרום ללב שלך להירגע. נדמה שלניו פורנגרפרז קשה להחליט אם הם רוצים להיות אנרגטיים או מלנכוליים, אפילו יותר משלי קשה להחליט אם אני אוהב להאזין להם או לא.

התדמית של הניו-פורנגרפרז בנוייה בעיקר על הפאוור פופ המשובח שאיתו הם התחילו את הקריירה שלהם, אך האנרגיה הזו לא ממש קיימת ב-“Challengers”. אולי רק בשיר “All The Things That Go To Make Heaven And Earth”, וכנראה שזה לא מספיק בשביל לגרום לי לזוז.

אבל אני לא רלוונטי. הניו פורנגרפרז עושים את זה להמון אנשים – האלבום החדש נכנס בשבוע הראשון שלו היישר למקום 34 במצעד מכירות האלבומים של בילבורד. כנראה שלאנשים אחרים הניו-פורנגרפרז כן מצליחים לגעת איפשהו, ואני קצת מקנא בהם. סך הכל, אנשים טובים יש בלהקה הזו.

הניו פורנגרפרז, “Challengers” (מטאדור)