רטרופולין

על אף שכואב להתייחס לאלבום שהוא פרי עבודה מוזיקלית ארוכה ומאומצת קודם כל ברמה התקשורתית, קשה שלא להידרש לשטף המחמאות הבלתי פרופורציונלי שקיבל "הסליל", כהתנשאות כמעט מכוערת על חובבי המוזיקה הישראלית. לכתוב על ההפקה המוזיקלית של "הסליל" - במקרה הטוב מחווה נטולת LSD להשפעות של עופר מאירי - משפטים כמו "כל מה ששמעתם בעברית לפניה יתכווץ לממדי אמת חובבניים" (7 לילות) זה זלזול בכל מי שאוחז בביתו אינטרנט מהיר מחד, או הבנה בסיסית במוזיקה ישראלית מאידך; אור בורשטיין, בגיל 21, יצר הפקות מוזיקליות משמעותיות משל מאירי. גם עברי לידר (אפילו ב"זה לא אותו דבר", החלש שבאלבומיו).

הטיפול של סוכני התרבות הישראלים בחומרים האמנותיים שמונחים לפתח מקלדתם משמעותי, כיוון שהוא מעצב את האסוציאציות הראשוניות ליצירה שנלווית אליהם, ולכן גלוריפיקציה כה מופרכת מעוררת חשד למין אג'נדה נסתרת, שמניעה את סדר היום של העורכים המוזיקליים. היא הופכת את ביקורת המוזיקה ממתווך חשוב לקריצת עין, ואלבום ראוי לדיון כמו "הסליל", לטריוויית ברנז'ה לא מעניינת.

ההפסד הוא כולו של מאירי, כי "הסליל" הוא אלבום טוב מקודמו נטול השם. מאירי משייף באובססיביות את הפקת האלקטרוניקה הרכה הכה חביבה עליו, משחק היטב בתכנותים שהנחיל בהצלחה יתרה לנשאי הבשורה שהפכו אותו לשחקן מרכזי בפופ הישראלי (קורין אלאל, דנה ברגר וכמובן אביב גפן).

כיצרן מוזיקה להמונים, מטרופולין היא ניסוי מאוד מוצלח בז'אנר שהוא בהחלט לא ישראלי (וכאן צדקו המהללים והמקלסים), אבל כזה שנעשה בכלים מאוד אהובים על הישראליות: "הסליל" הוא כמובן אלבום קונספט, שעוסק בחיפוש האינסופי של האדם אחר פינה לנשימה בעולם עתיר טכנולוגיה וניכור (אם אתה לא תום יורק, אל תנסה את זה בבית).

מוזיקלית, הוא מלווה באותה בומבסטיות של רוק מתקדם, שמצטיין באורגן מסונתז, דיסטורשנים עבים אך נטולי שומן, וצלילי הקסילופון והפעמונים שעשו את "מחר" לאחד הלהיטים הטובים ביותר שגפן הוציא, בזכות מאירי כמובן. הכשרון של מאירי והקרדיט העיקרי שלו כמפיק, הוא העיבוד של כולם בצורה כה נעימה לאוזן, עד שפתאום נורא נחמד לחיות בעולם שבו דנה עדיני זועקת "אין לי מקום". לכאורה, זה מצוין, ואי אפשר לטעון ש"הסליל" אינו עשיר מוזיקלית, אבל זה לא הופך את מאירי למבשר התחייה של הפקת המוזיקה בציון: בין אם שופטים אותו בהקשר של מוזיקה אוורירית כמו DNTL והפוסטל סרוויס מצד אחד או להקות פופ מתוחכמות יותר כמו Peter, Bjorn &John מצד שני, "מטרופולין" פשוט התקדמו מפינק פלויד למרקורי רב (עכשיו אני מבין למה הם חיממו אותם בהאנגר 11).

למרות העובש, עדיין אפשר ליצור יצירה מוזיקלית מצוינת בכלים האלו (כמו בשירים "עוטף" ו"הסליל"), אבל מטרופולין סובלים מבעיה חמורה בהרבה: הקונספט הפרנואידי של "הסליל" מבוסס על טקסטים כל כך שטחיים (למשל, "נפילות קטנות" ו"האמת עירומה"), שהוא מאבד כל אמינות שהמוזיקה, שגם היא עוברת מכבש מיינסטרים כבד מנסה לשוות לו. מאירי, ואת זה הוא היה צריך להבין באלבום הקודם, לא צריך לכתוב את השירים של מטרופולין. זה לא יגרע מאבהותו על פרויקט חייו, וגם לא יגזול ממנו את הזכות להתוות את הדרך של הפרויקט, שגם ככה נועד להיות מוזיקלי במהותו. אך מכיוון שמאירי בחר, וטוב שכך, ליצור בעברית, ערכן של המילים מודגש פי כמה ו"הסליל" הוא ברובו שיבוצי אסוציאציות חסרי משמעות קוהרנטית, מין חצאי משפטים על פחדים ואהבות. בסופו של דבר, מאירי מנסה לכתוב את סוף העולם ומה שיוצא לו זה סוף שבוע רגוע, במובן הרע של המונח.

אז מה בכל זאת הביא למטרופולין להינשא על גל כה חמים של אהדה תקשורתית? מעבר לשמועות רכילותיות, עופר מאירי עדיין פועל בתוך ואקום: בארץ הלהקות הצבאיות שמחפשת שירי מדורה (מבית הבובות ועד בועז מעודה), מטרופולין היא עוף מוזר יחסית, שמתעסק בחלל וביולוגיה של מוזיקת פופ, שבמדינת האנפלאגד הוא מוקצה מחמת שלום חנוך. על רקע כל אלו, מטרופולין מביאים למוזיקה הישראלית לכאורה רעננות, ועופר מאירי הוא אכן איש השעה. זה לא יימשך עוד הרבה זמן: מאירי ישליט את הצליל שלו על הפופ הישראלי, שעד שהוא ייפטר ממנו, יספוג עוד שנות אור של פיגור מהצלילים שמזיזים את העולם. ואז מאירי ייחשב רענן כמו איגי וקסמן בערך.

מטרופולין, "הסליל" (הליקון)