אין כמוה

אתמול הגיעה בשורה נוספת שהבהירה שמדינת ישראל, ערב יום הולדתה ה-60, מידרדרת מדחי אל דחי. אם היינו צריכים עוד הוכחה שאין אלוהים, הרי היא הגיעה בדמות ההודעה על הגירושין הצפויים בין רמי וריטה. והרי לא מדובר רק בניתוץ של סמל ומותג, או בהבנה המתסכלת כי גם הזוגות היוניים ביותר נידונו בסופו של דבר לתאריך תפוגה, אלא בסוגייה מהותית שעלולה להוביל לבלבול כבד ואף אנומליה בקרב הציבור הישראלי, שחווה זו הפעם השלישית השנה – אחרי הפרידות של אורלי ויובל ודץ ודצה – טראומה קולקטיבית בנוגע לתפיסה שלו את תצורתם הבלתי-פרידה של זוגות מוזיקליים מקומיים אלמותיים.

אלא שהתפוררות משפחת קליינשטיין הגרעינית מדובר במקרה מורכב יותר, שכן רמי וריטה, לטוב ולרע, חד הם – אי אפשר להעריץ את ריטה מבלי להעריך את רמי; אי אפשר לשנוא את רמי מבלי לסלוד מריטה. הלא יצירתם היתה שלובה זו בזו – הוא כתב ועיבד, היא ביצעה; היא מילאה את הפארקים והתיאטראות והוא תמך, כמו חוליה מסייעת ונאמנה, עם הפסנתר מאחור, חמוש בבנדנה וצמה קטנה, או עטוי חולצה שחורה צמודה-קצרת שרוולים וגלוח ראש.

כאן נשאלת השאלה: עתה, לאחר הפרדת הכוחות - איזה צד לוקחים, ואיך לכל הרוחות בוחרים אותו?

ובכן, אם שואלים אותי, אין כאן התלבטות כלל ועיקר – ברור כשמש וצל הירח כי רמי, המושך בחוטים, הוא זה שאחראי לאופייה היצירתי של המשפחה. קראו לו "המוכשר" - אני אקרא לו "הנרפה". אם שוקלים מידה כנגד מידה את עוונותיו שלו אל מול מחדליה שלה, מגלים כי אין כאן באמת קרב; כפי שציינה בפני אמש חברה, "תפוחים ותמרים" לבדו נוראי יותר מהמופע "One" כולו. אם אתם מתעקשים, מדובר ככל הנראה בשיר השנוא עלי בעולם כולו מכל בחינה שהיא – ברמת הלחן, העיבוד והטקסט. האסוציאציה הראשונה שעולה לי אל מול המלה "רופס" היא נגינת האקורדיון שפותחת אותו והשירה המתחנחנת של רמי. וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על הביצוע שלו ל"עוד לא תמו כל פלאיך" של יורם טהר-לב, שבו הוא מתנה אהבים עם ארץ ישראל בתשוקה של בורשט.

זה הזמן להודות כי במשך שנים אני מפלל לרגע הזה. לא לביקור החוזר ברבנות של הזוג קליינשטיין, חלילה, אלא ליום שבו תשתחרר ריטה מהמחויבות האישית שכבלה אותה מוזיקלית לבעלה, ותוכל להפוך לזמרת הבאמת גדולה שהיא יכולה וראויה להיות. לא עוד קול גדול שקשור בקשר גורדי למוזיקאי תפל, כי אם זמרת שיכולה לתעל את מיתרי גרונה המפוארים ליצירות מוזיקליות משמעותיות. זה הזמן של ריטה לאתגר את הקריירה שלה, לצאת משבלונות הדיווה המנייריסטיות בהם נשבתה – כנראה בעידודו – ולחבור למי שיוכל לפתוח לה חלון הזדמנויות מוזיקלי והפקתי – כריזמה ויכולת יש לה, עכשיו כל מה שנשאר הוא לקיחת האחריות.

לפני מספר שנים נכחתי בערב לזכרו של מאיר אריאל בו ריטה בצעה את "ערב כחול עמוק". במהלך הביצוע המצמרר הזה, שגם לאחרון המלעיזים – להלן אני – היה קשה להתעלם ממנו, כל קונספציה שבה הייתי שבוי לגביה השתחררה והשתנתה, ויחד עם זאת הגבירה את המועקה על הדרכים בהן הלכה הקריירה שלה. הגיע הזמן לסמן את שביל הבריחה.